"לא הבנתי איך זה שנשמה אחת נהרסה והעולם כמנהגו נוהג"

סיפורה של סמדר אורן, תושבת אילת לשעבר, שמקרה האונס האחרון בעיר מהציף בה מחדש את הזכרונות האישיים והקשים שלה והטראומה.

סמדר, כמה שנים אחורה אנחנו הולכים?

"35 שנים. הייתי בת 14 והאנס שלי, מכר, בן שכונה, חבר, בן 17. הוא הזמין אותי למקלט של חבר לראות סרט. הלכתי ללא היסוס ויצאתי משם אחרת לגמרי. זה היה אירוע אלים".

מה עשית כשיצאת משם?

"הלכתי לספר לאחותי. אמרתי לה שנאנסתי. ואז הלכתי למחנכת שלי ששאלה אותי אם אני רוצה להגיש תלונה והסכמתי. הגעתי לתחנת המשטרה ושם חקרו אותי שני שוטרים גברים שעשו כל שביכולתם כדי לראות אם אני נשברת, אם אני מהימנה. זו היתה חקירה מאוד קשה. לאורך כל הדרך הבנתי שכנראה לא מאמינים לי, כבר בבדיקת האונס בבית החולים. השאלות היו: רצית את זה? למה הלכת איתו?.

"היתה לי אכזבה מכולם. מהמשפחה, מהחברים, מאנשי החינוך. הייתי ילדה בת 14 שחשבה שעולם המבוגרים יהיה שם בשבילה. אחרי 72 שעות האנס שלי שוחרר ובכל בוקר פגשתי בו. עד שהחלטתי להפסיק להגיע לבית הספר. התיק נסגר מחוסר ראיות. למערכת היה קל יותר להאמין לו".

אז את חיה עם עלבון על כך שהצדק לא נעשה?

"ככל שהתבגרתי הבנתי שזה לא המקרה האישי שלי ושיש עוד הרבה כמוני, ואז שחררתי. לפני זה לא הבנתי איך העולם ממשיך. לא הבנתי איך זה שנשמה אחת נהרסה וכולם ממשיכים כרגיל. זה להסתובב עם צל של בושה רוב החיים".