טור: אולי עכשיו המשטרה תתחיל לחקור את רשות השידור?

משרד מבקר המדינה שבר את ליבם של כמה מאנשי רשות השידור. במשך חודשים הם העבירו חומרים לאנשי המבקר, לצוות בראשות רונית אלימלך. הם פינטזו על הדו"ח הזה, חשבו שהוא ישים קץ לשלטון המסואב של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ'.

כשהגיעה הטיוטה של דוח המבקר, זה עוד נראה איכשהו סביר. היו שם ממצאים מטרידים ושורת תחתונות. בדרך מהטיוטה לדו"ח, הניסוחים רוככו, השורות התחתונות עומעמו ויוני וזליג צחקו בדרך "ליישום מסקנות הדוח". אותם אנשי רשות השידור שכילו את זמנם וסיכנו את מעמדם בשיתוף פעולה על משרד המבקר, בטוחים עד היום שיד נעלמה בחשה שם, הם מצביעים על שתי פגישות שערך ראש חטיבת התוכניות ברשות, יואב גינאי, עם מבקר המדינה, יוסף שפירא, ותוהים מה לראש חטיבת תכניות להיפגש עם מבקר המדינה.

>> לכתבות נוספות בנושא

סעיף ההשתקה בחוק רשות השידור בדרך לביטול

רשות השידור עיקלה את חשבון הבנק של מני לוי

במשרד המבקר נשבעים שמה פתאום, והפגישות לא עסקו בדוח בכלל (אז על מה הם דיברו? הטענה היא שהם דיברו על השואה. גינאי נתן מתנה קטנה למבקר), והניסוחים רוככו כי זו הדרך בה מתנסחת גברת אלימלך ולא היה שום לחץ מגבוה למתן שום דבר. יכול להיות. השורה התחתונה היא שכל סימני השאלה על ההפקות שיצאו לדרך בתקופת בן מנחם ורבינוביץ' נקברו. השניים כבר לא בתפקידיהם, אבל מעולם לא שילמו מחיר על כל מה שקרה ברשות.

היו גם ברשות מי שהלכו למשטרה עם החומר. המשטרה לא פתחה בחקירה. למה? חלק מאנשי הרשות בטוחים בכל מיני תיאוריות קונספירציה. אני חושב אחרת. המשטרה אוהבת לקבל תיקים מבושלים, כשיש כבר סימני קריאה ולא סימני שאלה. אם אני צודק, אז התחקיר הערב ב"המקור" אמור לתת למשטרה כמה סימני קריאה כאלו.

מספר אנשים אמיצים פשוט באו וסיפרו למצלמה על עבירות פליליות שהם היו עדים להם. עד אחד מספר שהמפיק של אחת התוכניות ברשות ידע בוודאות שכל הזמרים והמנחה באים בהתנדבות ולמרות זאת הוא ביקש וקיבל מרשות השידור עשרות אלפי שקלים כדי 'לשלם' להם. השף חיים כהן מספר למצלמה איך זליג ויוני בכבודם ובעצמם הציעו לו הצעה מגונה. אני יכול לחשוב על כמה עבירות פליליות שהם ביצעו בהצעה הזאת. הם מכחישים. אני מאמין לכהן.

עד שלישי, מפיק טלוויזיה שהסתבך בגלל הקומבינות האלה, מספר למצלמה שלנו על כל הקומבינה ואיך היא עבדה, מי המאכער, מה הוא נדרש לשלם ולמי, איך כתבו את זה בתקציב ואיך העבירו את זה במסדרונות הבירוקרטיה של רשות השידור. כל הסיפורים שנלחשו במסדרונות תעשיית הטלוויזיה בארץ, נחשפים על ידו במדויק ובלי לגמגם. אולי עכשיו המשטרה תתחיל לעשות צדק עם המנהלים, שהביאו לסגירה הסופית של רשות השידור.

במהלך כל הדיון על עתיד רשות השידור אמרו העובדים שמה רוצים מאיתנו, אלה המנהלים שמינה הדרג הפוליטי. אם הדברים פה רקובים, אז הם צריכים לשלם את המחיר, לא אנחנו. ראשית, הם צודקים. לא הם אשמים שנתניהו התעקש על בן מנחם, שזליג היה מחובר ליואב הורוביץ וגם בעקיפין לגברת נתניהו, לא הם אשמים שהם החליטו להשקיע עשרות מיליונים בהפקות טלוויזיה שנויות במחלוקת, ששוב ושוב כוכבי טלוויזיה, כמו יעקב מנדל קיבלו תכניות. לא הם אשמים.

שנית, הם כן קצת אשמים. ראשית, כי לא מעט מנהלים 'מקצועיים' לכאורה, גם בחטיבת התוכניות וגם בחטיבת החדשות, שיתפו פעולה עם הבושה. אני לא מבין, למשל, איך אדם כמו יואב גינאי מסתדר עם מצפונו, אחרי שהוא איפשר לעשות את מה שהבוסים רצו, ועוד שם על זה את החותמת שלו כ'דרג המקצועי'. חלק מהאנשים תחתיו נטלו חלק בגועל נפש.

אל תגידו שלא היתה ברירה

אנחנו לא מתעסקים בתחקיר הזה במה שקרה בחטיבת החדשות, אבל ממה ששמענו זה לא היה שונה בהרבה. אל תגידו לי שלא הייתה להם ברירה. דווקא להם הייתה ברירה. בשתי החטיבות. דווקא במקום ציבורי, שבו לרבים מהעובדים יש קביעות ויש כל כך הרבה נהלים והתקשורת מסקרת באופן קבוע, במקום בו נציגת הלשכה המשפטית, ליאת בלום, ניסתה לעצור את הסחף, דווקא במקום כזה הייתה דרך להגיד 'לא'.

אני עובד על התחקיר הזה עשרה חודשים. הדבר שהכי הטריף אותנו לאורך הדרך זו הפחדנות של חלק מעובדי ובכירי הרשות. המקום כבר נסגר, המנהלים בהם דן התחקיר כבר אינם בתפקידיהם ועדיין רבים וטובים סרבו לדבר ובטח ובטח לא רצו להתראיין. אנשים שמתחו לא פעם ביקורת (ובצדק) על אדישות כלי התקשורת האחרים למה שקורה ברשות, לא העזו לשתף פעולה עם תחקיר ביקורתי על הרשות, שעוד שנייה נסגרת. "מה יחשבו עלינו בתאגיד?", "איך קובלנץ יראה את זה?", חלקם אמרו. אני הייתי מאלו שחשבו שאין ברירה אלא לסגור את רשות השידור, בטח את הטלוויזיה הישראלית (ברדיו יש עוד איים עיתונאיים אמיתיים). מקום שהצמיח DNA פחדני, פשוט לא יכול לתפקד ככלי תקשורת אפקטיבי.