פרשת אלנבי 40 צריכה להסתיים בכתב אישום. חברתי

היו לי ספקות אמיתיים אם אני האיש המתאים להיות שותף בעריכת תחקיר על פרשת אלנבי 40, שכן כל מסקנה שלי עלולה להיחשד באופן מיידי כפוריטנית. תכל'ס, מיימי לא ביליתי במועדון סליזי (והאמת גם לא יותר מדי בלא-סליזיים). התחקיר, חשבתי לעצמי, עלול להיתפש כירחמיאלי, כזה שמסקנותיו ינבעו מבורות בכל הקשור לסצנה התל-אביבית. מה ששכנע אותי סופית כן להשתתף בתחקיר, הוא דווקא הדינמיקה של התגובה הציבורית.

כשמאור צור שלנו פרסם את הסיפור בסתיו האחרון - מבלה עולה על הבר בתחרות "החולצה הרטובה" במועדון אלנבי 40, ולקול תשואות הקהל מקיימת אקטים מיניים עם ארבעה גברים לפחות - פרצה מיידית מחאה ציבורית והוקם רעש גדול. המחאה לא היתה של ירושלמים, דוסים, או חברים בקתדרה של אסא כשר, אלא דווקא של המיין-סטרים החילוני. התגובה האותנטית, עוד לפני שהציבור היה בקיא בפרטים, היתה שזה מעשה מכוער, נצלני, אפל, וכו'. בשלב הראשוני אף אחד עוד לא הזכיר את המלה "אונס".

ואז, בראיון חטוף, אמרה המתלוננת כי לא היתה מודעת למעשיה משום שהיתה תחת השפעה כבדה של אלכוהול. האמירה הזאת חייבה את פרקליט מחוז תל-אביב, מומי למברגר, לפתוח מחדש את התיק (לפני הפרסום התנהלה חקירה, שבה תושאלה באזהרה דווקא א' בעצמה בחשד להתערטלות).

החקירה בוצעה במהירות ומסקנת הפרקליטות היתה שלא היה אונס, וגם לא בוצעה עבירה פלילית של הצגת תועבה. טענתה של א' שהושקתה באלכהול שלא ברצונה נשללה, וגם לולא היתה נשללת, סרטוני האירוע הוכיחו כי שלטה במעשיה.

ומה קרה אז? המחאה התפוגגה, פשוט נעלמה. הנה שוב נפלנו לבור הזה שבו אנחנו נופלים גם בחקירות אישי ציבור, הכל נקבע לפי הסטנדרט של המשפט הפלילי: מה שחוקי הוא בסדר, ומה שלא חוקי הוא פסול.

כאן בדיוק עמיתתי שרון שפורר ואני נכנסנו; השגנו את כל תיק החקירה, ראיינו את המתלוננת, את אמה, את דפנה יבין-רכס שליוותה את התיק בפרקליטות, והקלטנו שיחות רבות עם עובדי המקום באותו לילה.

תוצאות התחקיר: כתב אישום! כנראה לא כתב אישום פלילי, אבל בהחלט כתב אישום חברתי.

א' בילתה ב"אלנבי 40" כמעט מדי לילה בשלוש שנים האחרונות, מאז שהיתה בגיל 19. בעל המועדון הכיר אותה היטב, כמו גם עובדי המקום. הם הכירו את המצוקה שממנה הגיעה, את אישיותה, את הרצון שלה לברוח מהדוחק שבו היא גדלה.

במשך שלוש שנים היא קיבלה במועדון הזה יחס מועדף, שבא לידי ביטוי, בין השאר, בשתייה חינם (ההכנסות של המועדון הן רק משתיה). עד אותו לילה במאי אשתקד לא התרחש אפילו אירוע דומה עם א'; אבל באותו לילה, כשזה קרה, לא רק שאף אחד לא עשה דבר כדי לעצור את זה, אלא חלק מהאנשים שהכירו אותה היטב אף מחאו כפיים ועודדו. כל מי שיצפה בתחקיר יבין היטב את התהליך שקרה במועדון.

בתחקיר אנחנו חושפים את הדברים שאנשי המועדון (הבעלים והעובדים) אומרים במשטרה; את מגוון התירוצים העלוב לחוסר המעש ("לא ראיתי", "הסתירו לי", "אסור היה לי לעזוב את העמדה", "אני לא מתערב בעבודת הכרוז", וכו').
מה בתמצית התחקיר עושה? נותן לנו אולי כלים להבין מה בדיוק עצבן אותנו לאחר הפרסום של מאור, ולא, זה ממש לא היה החשד שבוצע פה אונס.