מעבר להרי החושך, בבירת ישראל המאוחדת: לקראת פרויקט "המקור"

יצרנו קשר עם נפתלי בנט. הוא הרי מדבר הרבה על "ירושלים מאוחדת". הוא ממש עיקש בעניין. אפילו כשהתפרסם שנתניהו שוקל אולי אולי להזמין עבודת מטה לא מחייבת לבדוק שלילת תושבות מחלק מתושבי השכונות הפלסטיניות, בנט ישר אמר שלא, בשום פנים ואופן לא. אם כל כך חשובות לו השכונות הפלסטיניות, חשבנו לעצמנו (טוב, לא באמת חשבנו), אולי כבוד השר יהיה מוכן לבוא אתנו לסייר שם, לראות איך נראית ירושלים שלו?

>> הערב: רביב וברוכי ב"עורף האויב"

פנינו גם לראש העירייה, ניר ברקת. גם הוא הרי תומך מובהק של "ירושלים מאוחדת". מי לא בעד? אולי מר ברקת, זה שמסתובב עם אקדח בעיר ומסתער בגופו לעצור מחבלים, מוכן למצוא בעצמו אומץ לבוא אתנו למחנה הפליטים שועפאט, לבקר את 80 אלף תושבי העיר שלו שנמצאים שם?

ביקשנו גם מזאב אלקין, השר האחראי על ירושלים. אולי אדוני השר יסכים לבוא אתנו לכפר עקב, הכפר שרק אלוהים יודע כמה אנשים באמת גרים בו והוא חלק בלתי נפרד מירושלים המאוחדת לנצח נצחים.

ובכן, לא הסתייע.

זה לא בא טוב לבנט, לא זרם לברקת, לא הסתייע לאלקין. אלקין, לדעתי, באמת היה רוצה לבוא איתנו, אבל הוא אפילו לא העז לבדוק עם המאבטחים. הוא ידע מה תהיה התשובה. גם ברקת ובנט ידעו. מפקד היחידה לאבטחת אישים היה מתאבד לפני שהיה נותן לאחד מהם לנסוע לשכונות הללו, שהן חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מ"ירושלים המאוחדת לנצח נצחים". איך הגענו למצב ששרים לא מעיזים אפילו לבקש לבקר בשטח ריבוני, שהוא חלק מבירת ישראל?

למעשה, כשהתחלנו לתכנן צילומים באותן שכונות No man's land שבירושלים, הבנו שאנחנו נכנסים למיזם שאפתני, כאילו מדובר בצילום בשטחי דאע"ש (בעול נשאה בעיקר התחקירנית קרן שמש). צריך למצוא מקומי חזק שיפרוש עלינו חסות ואיך להגיע בלי למשוך תשומת לב, העיתונאי הפלסטיני מבקש מברוכי להוריד את הכיפה ולא לשכוח לדבר עברית בשקט או בצד וכמובן להביא איתנו את נאדר בגדסאר, שהוא גם צלם מחונן וגם דובר ערבית, וכל זה כדי לצלם שכונות ירושלמיות טהורות, כאלו שכדי לוותר על מטר מהן צריך משאל עם. כן, כן, משאל עם.

אז איך הגענו למציאות המטורפת הזאת בה ישראל משלמת ביטוח לאומי למאה אלף ויותר פלסטינים שנמצאים בירושלים, אבל לא מעיזה לשלוח לשם אנשי עירייה או משטרה? האם יש דרך להבין את האבסורד הזה, שממשלה ימנית מקדשת גבולות של עיר הבירה שכוללים שכונות עויינות לישראל עם דגלי חמאס וצלבי קרס?

לא נעים להודות, אבל זה אחד הסיפורים שהכי נהניתי לצלם. ככל שהאיוולת גדולה יותר, כך העניין להסתובב שם גדול יותר. בחלק הראשון של פרויקט ירושלים שלנו, ברוכי ואני (יחד עם התחקירנית איכראם חוג'יראת) ראינו דברים שאין בשום מקום בארץ, והכל מטר ממרכז ירושלים.

במחנה הפליטים שועפאט, בכפר עקב, ראינו מה קורה באזורים שאין בהם שליט יותר, כשאתה יכול לרצוח ולמחרת להסתובב ברחוב, כשכולם יודעים שרצחת, שאתה יכול לבנות איפה שבא לך, כמה שמתחשק לך ואף אחד לא יגיד לך כלום - ומצד שני יש שם גם אנשים דוברי עברית, מחוברים לישראל, עובדים אצלנו, עושים עסקים, מכירים אותנו לא רע ורואים לא פעם את הטלוויזיה שלנו. מדהים.

התוכנית המלאה - הערב, אחרי המהדורה המרכזית