המקור: מדוע ישראל מרחיקה תלמידים ערבים ממערכת החינוך הישראלית?

רוב תושבי מזרח ירושלים מעדיפים ללמוד במערכת החינוך הישראלית. למה? כי הם רוצים עתיד. כי החלום של הוריהם, כפי שתראו היום, הוא שהילדים שלהם ילמדו באוניברסיטה העברית. אז איך, כפי שקורה בבית הספר "פרומיס" של אמל איוב, המדיניות הישראלית פוגעת דווקא במי שמרחיק את הנערים הערבים מטרור? • טור לקראת "המקור", הערב

זמן צפייה: 00:16

אנא צאו לרגע מהמשבצת הפוליטית שלכם; זאת שמחייבת אתכם לירות באופן אוטומטי את אחת הסיסמאות שיושבות אצלכם דרך קבע במחסנית המלל. אם תרצו, הסיפור שנביא הערב ב"המקור" צריך לעניין את חובבי סיסמת "ירושלים מאוחדת לנצח נצחים", בדיוק כמו - ובעצם יותר מאת - אלה שמבקשים לחלקה לאלתר.

תושבי מזרח ירושלים חיים במציאות פוליטית ייחודית. הם תושבי ירושלים, אך אינם אזרחי המדינה. הם מקבלים זכויות של תושב (זכות הצבעה לבחירות המוניצפליות שבדרך כלל לא מנוצלת, שירותים עירוניים ושירותים אחרים), אך אין להם אזרחות ישראלית. הם, למשל, לא יכולים להצביע בבחירות הכלליות.

המורכבות הגדולה ביותר היא במערכת החינוך. רוב תושבי מזרח ירושלים מעדיפים ללמוד במערכת החינוך הישראלית. למה? כי הם רוצים עתיד. כי החלום של הוריהם, כפי שתראו היום, הוא שהילדים שלהם ילמדו באוניברסיטה העברית. רק בצר להם הם הולכים למערכת החינוך המקבילה - מערכת החינוך של הרשות הפלשתינית - התאווג'יה.

אמל איוב, מנהלת בית הספר
אמל איוב, מנהלת בית הספר "פרומיס" בשועפאט | צילום: חדשות 10

במציאות המטורפת שבה אנחנו חיים, לא צריך להכביר מלים מה המשמעות של הבחירה הזאת. בגל האלימות האחרון אנחנו רואים מעורבות עצומה של בוגרים, נערים ואף ילדים מזרח ירושלמים. זה השלב בו כל אחד מקוראי הפוסט הזה יעריך שישראל תעשה הכל, תשקיע במשאבים ובהסברה, כדי להביא כמה שיותר ילדים ממזרח ירושלים למערכת החינוך הישראלית.

אז זהו, שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. לא רק שישראל לא משתדלת בעניין; המדיניות שלה בפועל מרחיקה את התלמידים למוסדות החינוך של הרשות, ואף מביאה לסגירת בתי ספר. ולא, זה אפילו לא בגלל מדיניות פוליטית, או גזענות חלילה, פשוט בגלל אטימות, בורות ובירוקרטיה.

הגיבורה שלנו הערב היא אמל איוב. מורכבות הזהות שלה היא אולי הסיפור הישראלי-ערבי-פלסטיני כולו, אבל מצדו האופטימי. היא נולדה וגדלה ביפו ולמדה בגימנסיה הרצליה. לדבריה, שירת התקווה היתה שגורה על פיה יותר מאשר אצל חבריה היהודים; היא למדה ראיית חשבון, עסקה בניהול חשבונות, עד שהחליטה לעשות הסבה לחינוך. נישואיה לנהג משאית מזרח ירושלמי חייבו אותה לעבור לאזור, אלא שהיא לא מצאה שום בית ספר איכותי שיספק את דרישותיה מילדיה. לכן מה עשתה? הקימה בית ספר ב"שועפאט" שמלמד את תוכנית הלימודים הישראלית. "פרומיס" שמו.

בית הספר כבר פועל זה שש שנים; אחוזי הבגרות, יותר מ-90%. החלומות של הילדים והנערים בבית הספר הזה דומים, בעצם זהים, לחלומות הילדים במערב העיר: הצלחה בחיים והגשמה אישית. זריקות אבנים על הרכבת הקלה שעוברת בסמוך לבית הספר, וחלילה פיגועי דקירה, רחוקים, רחוקים מאד מילדי "פרומיס".

תיעוד פיגוע הדקירה שביצעו מחבלים בני 11 ו-14 ברכבת הקלה
תיעוד פיגוע הדקירה שביצעו מחבלים בני 11 ו-14 ברכבת הקלה | צילום: חדשות 10

בית הספר מוגדר על ידי משרד החינוך כ"מוכר שאינו רשמי". הגדרה זאת מחייבת את המדינה להעביר לבית הספר תקציבים למשכורות המורים, אלא שבפועל הכסף מוקפא יותר משנה וחצי. למה? בירוקרטיה מטופשת. הכסף שהועבר בעבר לא הספיק לתשלום משכורות. בניגוד לבתי ספר חרדיים למשל, שרבים מהם נמצאים בסטטוס זהה (מוכר שאינו רשמי) אין לבית הספר מקורות מימון נוספים. ביקורת משרד החינוך מצאה כי המורים לא מקבלים שכר. אז מה עושים? מקפיאים כסף. עזבו את זה שהמדינה פועלת בניגוד לפסיקת בג"ץ (שעליה כבר נסביר הערב), איפה השכל הישר? במקום לעודד את התופעה, חונקים אותה ועוד בבוטות וגסות רוח.

תשכחו מהדוברים והקוטרים הקבועים שאתם מכירים, אמל עשויה מחומר אחר. שום דבר לא יעצור את האופטימיות שלה, ואת חלומה הכל-כך טבעי, לחנך את הנערים במזרח ירושלים להגשמה אישית - הכי רחוק שאפשר מאלימות - לא האיומים מצד פלשתינאים שרואים בה משת"פית, ולא הבירוקרטיה המטופשת במשרד החינוך. מי שרוצה מנת אופטימיות ממנה (מהולה בכעס של רביב ושלי על הטמטום), שווה לו להגיע הערב ל"המקור" אחרי המהדורה.