מצטער, טוקבקיסטים, אבל לא בא לי עוד לשמוע אתכם

ריק

"חוק הטוקבקים" של ח"כ זבולון אורלב, שעבר אתמול בקריאה ראשונה במליאת הכנסת, הוא באופן מוצהר וגלוי חוק שמטרתו סתימת פיות והגבלת חופש הביטוי. בכל זאת, ובניגוד גמור לתקנות אחרות שעושות דרכן לספר החוקים ועוררו את זעמה של התקשורת, הפעם מדובר בחקיקה שעשויה דווקא להציל את מעמדם של העיתונאים. היא גם תספק הגנה טובה יותר לבתי עסק ואישי ציבור החשופים כעת למתקפות לא הוגנות, אך ברשותכם אכתוב מנקודת מבטי ואותיר למשפטנים את הפרשנות הרחבה יותר.

אני באמת מצטער, טוקבקיסטים, אבל לא בא לי עוד לשמוע אתכם. ביותר מעשר שנות ניסיון בכתיבה לימדתם אותי דבר אחד: הטוקבק הישראלי איננו חלק מתרבות דיון הוגנת. מעצם היותו, באנונימיות שהוא מספק ובהעדר כל דרישה להתייחסות רצינית ומעמיקה, אין הוא תורם דבר - לא לעיתונאי, לא לכותב הטוקבק (למעט ליטוף קל של האגו), ולא ליתר הקוראים. הטכנולוגיה בראה יציר-כלאיים מעוות ומעצבן, מכונת רייטינג פרימיטיבית ותו לא. הגיע הזמן להחליפו באפשרות ראויה יותר לתגובה, כזו שעושה כבוד גם לכותב המאמר וגם לקורא המעוניין לחלוק מדעותיו מבלי שאלו יתפזרו להן ללא משמעות בחלל האוויר.

טוקבקיסט משול למפגע פחדן וחסר פנים שמזהה אותי ברחוב כאדם שאיננו מסכים עם דעותיו, רץ אלי עם חיתול משומש בידו, משליך אותו בדייקנות ונעלם בסמטאות

אבוי לאתר שינסה להסיק מהטוקבקים מה קוראיו אוהבים או לא אוהבים. סופו שימצא חן בעיני המיעוט הקיצוני, ויאבד לשאר

טורים קודמים של אילן גלר:

אייפון 4S: אל תמהרו להספיד את התפוח

דיל אקסטרים הישראלי: לא לחובבי הגאדג'טים