אגרת פייסבוק, אגרת אייפון?

רבים טוענים שהערוץ הראשון הוא דינוזאור מאובן שאבד עליו הכלח, אך "הצעת חוק רשות השידור" שבחוק ההסדרים 2010 מראה שהדינוזאור הזה חי, בועט ונושך - בעיקר את האזרחים. אי-שם בנוסח החוק מופיע הטקסט הבא:

"אגרה בעד האפשרות לצפות בשידורי טלוויזיה שלא באמצעות מקלט טלוויזיה 29ד. השר [...] רשאי להטיל, בתקנות, אגרה שנתית [...] בעד האפשרות לצפות בשידורי הטלוויזיה, גם שלא באמצעות מקלט טלוויזיה, ובלבד שנוכח כי שינויים בהרגלי הצפייה של הציבור מצדיקים זאת."

כידוע לגולש אחד או שניים, לרשות השידור יש אתר ובו אפשר (בין השאר) לצפות בשידורי הערוץ הראשון באיכות נמוכה. כלומר, אם יש לכם מחשב, סמארטפון עם דפדפן או כל מכשיר אחר שיכול להתחבר לאינטרנט, צפו לקבל בקרוב דרישת תשלום - אפילו אם אתם מתנגדים אידאולוגיים לטלוויזיה, והמכשיר מכבה-המוח הזה לא חצה מעולם את סף ביתכם. המשפט האחרון בציטוט מרגיז במיוחד: כידוע, מספר הצופים בערוץ הראשון הוא זעום, כך שמספיק ששניים או שלושה יגלשו בטעות לאתר הרשות כדי שהדבר יהווה "שינוי בהרגלי הצפיה" והצדקה כביכול להוציא עוד כסף מכלל האזרחים.

הגיוני, לא רציונלי

אגרת הטלוויזיה היא אחד ההיטלים המאוסים והשנואים ביותר על האזרח הישראלי הממוצע, אך בתחילת דרכה היא היתה מוצדקת והגיונית. המיסים הרגילים שאנו משלמים מועברים, בתיווך התקציב השנתי של המדינה, למבחר גופים ומוסדות שרוב האזרחים תופסים כמיותרים ואינם מעוניינים לממן מכיסם - בין אם מדובר בתלמידי ישיבות, תיאטרון מקורי, מכוניות שרד לפוליטיקאים או כל מטרה אחרת. כולנו היינו חכמים (וזועמים) הרבה יותר אם היינו מקבלים פירוט מדויק שמסביר לאן הכסף שלנו הולך - בדיוק כפי שעושה אגרת הטלוויזיה! אז מדוע נטפלים דווקא אליה?

בימי קדם, כשטלוויזיה היתה מכשיר נדיר יחסית וערוצים לצפיה היו נדירים עוד יותר, היה זה נכון לגבות אגרה רק ממי שצופה בפועל. לרוע המזל, אזרחים רבים מדי ניסו להמשיך ולצפות תוך התחמקות מתשלום בתואנות שונות, ולכן לשון החוק הפכה לכוללנית: הרשות אינה צריכה להוכיח שאתם צופים. מספיק שיש ברשותכם מכשיר שמסוגל בתאוריה לקלוט את השידורים - ואתם חייבים לשלם. ההגדרה כוללת לא רק טלוויזיות אלא גם מכשירי וידאו, כרטיסי טלוויזיה למחשב וכו'. התיקון המוצע לחוק בסך הכל צועד עם הזמן ומכליל גם את המכשירים שמסוגלים להציג את השידורים שבאינטרנט. לא מדובר ב"מס על האינטרנט" או כל טענה דמגוגית דומה, אלא רק בהרחבה הגיונית... של חוק עתיק ומיותר.

מוחטה בפניו של האזרח

במדינת ישראל לא חסרים חוקים מטופשים, והטלת אגרה על מחשבים בחיבור לאינטרנט היא לא פחות הגיונית (כלומר, לא יותר לא-הגיונית) מאגרה על מכשיר טלוויזיה, גם אם בעליו לא העביר אף פעם, אפילו בטעות, לערוץ הראשון. הכסף הזה חיוני, כך מספרים לנו, להפקה ושידור של תוכניות אובייקטיביות, חינוכיות ואינפורמטיביות, שאינן נגועות באינטרסים מסחריים או אחרים. רוב הציבור מעוניין דווקא בזבל ממוסחר ושטחי? בעיה שלו; יצירה איכותית, בכל תחום, היא חובה תרבותית, לא עניין להצבעות פופוליסטיות במסרונים.

על האיכות של שידורי הערוץ הראשון אפשר להתווכח, אבל לא על הסעיף הבא מאותה הצעה:

"הוספת סעיף 44ו 30. אחרי סעיף 44ה לחוק העיקרי יבוא: [...] בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ב), רשאית הרשות לשלב באתר האינטרנט שלה הודעות פרסומת [...]"

במילים אחרות, מנסחי ההצעה הזו מנסים להנות מכל העולמות: גם להמשיך להתהדר באצטלה של אובייקטיביות וחופש מאינטרסים מסחריים (על חשבון הצופים כמובן), וגם להרוויח מחסות מסחרית. זה כבר לא הגיון מיושן - זו עזות מצח ממדרגה ראשונה, שלא לומר (וסליחה על הביטוי) מוחטה עסיסית בפניו של האזרח.

למה לא מודל pay per view?

הרבה אזרחים נכנסו לפורטל השירותים והמידע הממשלתי, בו הוצגה הצעת החוק לעיון הציבור, וטרחו להצביע בעניינה (נכון לרגע הכתיבה: 511 נגד, 4 עובדי רשות השידור בעד) וגם להגיב. בין התגובות הזועמות, דוגמתן אפשר למצוא בטוקבקים של כל כתבה על נושא האגרה, נמצאת תגובה חכמה ונוקבת של אדם בשם איתן, שכותב כך:

"לא מדובר כאן על שידור באוויר שכל אחד יכול לקלוט מבלי שהרשות תדע מזה. מדובר באתר אינטרנט שבו הרשות יכולה לדעת בדיוק מי נכנס, מי צפה וכמה, ולחייב באופן ישיר."

תגובה זו חושפת את הבלוף השני של רשות השידור. אכן, כששידורי הטלוויזיה והרדיו נמצאים באוויר, כל אוכל-חינם עם אנטנה ומכשיר מתאים יכול לקלוט אותם, אבל האינטרנט אינו אוויר, ולבעלי האתר יכולה להיות שליטה מלאה במי יוכל לצפות בתכנים, וכמה זה יעלה לו. מישהו רוצה לנחש מדוע הם לא בוחרים במודל כזה? אפשר לתרץ את העניין (ובוודאי יהיה מי שיעשה זאת) בכך שהשידור הממלכתי חייב להיות נגיש לכולם, גם לאלה שאין להם כסף לשלם על גישה לאתר - אבל את אותו הדבר בדיוק אפשר הרי לומר על אגרת הטלוויזיה עצמה.

לזרוק את המחשב לפח?

בימינו, האינטרנט הוא תשתית חיונית, הרבה יותר קשה להיפטר ממנו מאשר מן הטלוויזיה הארורה - ובחלק מהבתים הוא מחליף אותה בפועל. אילו היה הערוץ הראשון משקיע את הכסף בהפקת תוכניות איכותיות באמת וביצירת מודל תשלום הוגן, אפשר היה להבין את הרחבת ההגדרות בחוק ואפילו לבלוע אותה כעוד אחת מהצפרדעים הקטנות שהממשלה מנפיקה לנו בקצב. לנוכח התרגילים המסריחים של האתר הפתוח והפרסומות בו, ברור שזו לא צפרדע קטנה אלא שטרונגול גדול. התחילו להנות מהשידורים. אין לכם ברירה - כך או כך תשלמו עליהם.