מחיר החופש

MySpace נחשב לאמצעי האולטימטיבי לקידום להקות רוק מתחילות. ה-Arctic Monkeys, כך אומרים, היו מנגנים על רצפות של תחנות רכבת מלוכלכות תמורת כסף קטן, אלמלא הבמה שהעניקה להם הרשת החברתית.

אבל לא הכל רוק'נרול. בשבוע שעבר הסיר הזמר הבריטי בילי בראג את כל שיריו מהדף שלו ב-MySpace. בראג, שקרא את האותיות הקטנות ברשיון השימוש, גילה שמרגע שהעלה את השירים שלו לאתר, חלק מהזכויות על הקבצים עברו לידי איל ההון רופרט מרדוק, הבעלים של MySpace.

על פי ההודעה שפירסמה נציגתו של בראג בדף הריק משירים, "הבעיה היא שהם יכולים למכור את התוכן לחברה אחרת, ליצור רשיון אחר ולשמור לעצמם את התמלוגים בלי לשלם לאף אמן פרוטה". מי שבכל זאת רוצה להוריד מיצירותיו של בראג, יכול לעשות זאת באתר הרשמי שלו. בינתיים, בילי והצוות שלו משכנעים עוד ועוד גולשים להסיר את התוכן שהעניקו חינם אין כסף מהאתר, ולהחזיר לעצמם את זכויות היוצרים שחלות עליו. בראג הבטיח שיחזיר את הקבצים אם תנאי השירות ישונו.

גם YouTube משייכים לעצמם סרטונים

המחאה ברשת התפשטה גם לאתר שיתוף הסרטונים YouTube, שהפופולריות שלו צוברת תאוצה מיום ליום. גם YouTube לא גובה תשלום מהגולשים ואין בו פרסומות למרות עלות האחזקה האסטרונומית שלו (לאחרונה פורסם כי רק העלות של רוחב הפס שצורך האתר עומדת על כמיליון דולר בחודש).

לפני כשבוע האתר הורד האתר לזמן קצר לצרכי תחזוקה, ובינתיים התנוסס במקומו דף עם לוגו החברה והכיתוב: "All your videos are belong to us", פרפראזה על בדיחת אינטרנט ותיקה. בלוגר עירני בשם נתן פרייטס מחברת OpenTV חשף את הפרשה, והרג'יסטר דיווח בהרחבה. פריטס החליט לקרוא את תנאי הרשיון ולבדוק אם לכיתוב יש בכל זאת משמעות. המסקנות שלו: "כשמעלים סרטון ל-YouTube, מסכימים לרשיון שמאפשר להם לעשות מה שהם רוצים עם הסרטון. הם יכולים למכור אותו, לעשות לו רמיקס, חולצות, קופסאות של דגני בוקר או לשלב אותו בסרט קולנוע - מה שמתאים למודל העסקי שלהם, וזאת אפילו מבלי לשלוח לך אימייל ולהודיע לך על כך".

"אני עצמי בוחר לעצום עיניים ולהמשיך להשתמש בשירות", מסכם פריטס. "הם יודעים לבנות משהו שעובד ולמשוך קהל של מיליונים. אבל בדיחות כאלו, שרומזות שהקליפים שלי בעצם שלהם, מזכירות לי את הפשרה שאני עושה וגורמות לי להתחרט על הבחירה הזו".