טרגדיה: התאבד המנהל שהואשם בגזענות בפוסט בפייסבוק

"עד לפני יומיים חיי נראו כלקוחים מתסריט ורוד. בגיל 47 כבר אני גמלאי (שב"כ) אחרי כעשרים שנים של עבודה מרתקת, מאתגרת, מספקת. למדתי שלושה תארים באקדמיה (שניים במדע המדינה ואחד במשפטים). ראיתי חצי עולם. לאחר פרישתי השלמתי את התואר במשפטים, עברתי התמחות בפרקליטות מחוז תל-אביב, עברתי בחינות לשכה והתקבלתי לתפקיד מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב. כל מה שרציתי - היה לי". כך פתח אמש את הפוסט שלו מנהל לשכת רשות ההגירה והאוכלוסין בתל אביב, אשר הואשם לפני שלושה ימים בגזענות בפוסט ויראלי של מתלוננת. הפוסט המצמרר, שעלה לרשת בשעה 17:19, הסתיים במילים "היו שלום!! דקות ספורות לאחר מכן שם האיש קץ לחייו בירייה אחת וקטלנית לראשו, עת שהה בביתו.

רוצים לקבל את כל חדשות הדיגיטל והדברים הכי ויראליים ברשת? עשו לנו לייק בפייסבוק

וכך הוא כותב בהמשך באותו פוסט אחרון שהעלה:

לפני יומיים הגיעה גברת ללשכה על מנת לקבל שירות כלשהו. באותה עת סייעתי לאנשים נוספים. היא ביקשה את השירות באופן מיידי ומיד החלה צועקת כי אי קבלת מבוקשה זו גזענות. היום לפני 15 שנים נסוג צה"ל מלבנון. בדיוק היום. כמה סמלי. ביום הזה נכרתה ברית דמים ביני לבין אנשיי, אנשים עליהם פיקדתי בצד"ל, הם ובני משפחותיהם. שיעים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים. הוצאתי לאור ספר בשם "אני ואחי נגד בן דודי" שהסיפא שלו, מבחינתי על כל פנים, היא ההתבוננות באדם באשר הוא אדם, לא כאל (במקרה המסופר בספר) ערבי, מוסלמי. לפני כשנה הקמתי עם חברים טובים, מכל הדתות, גוף שקרא לשוויון בין כלל אזרחי המדינה, בדגש על המיעוטים, ושילוב בחברה ישראלית הומוגנית. במהלך התקופה מאז הוצאת הספר הרביתי לכתוב בנושא, לרבות בעיתון מעריב וכן להרצות על נושא שילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית.

והנה אותה גברת מאשימה אותי בגזענות. אמרתי לה שעד כאן. איני מוכן שתלך בכיוון הזה. לא אצלי בלשכה. יש תור לאמהות עם ילדים קטנים ועליה לעמוד בתור מקוצר זה ככל יתר האמהות. לא כל דבר שאינו ניתן לך כמבוקשך הוא גזענות. לא עזר דבר והגברת המשיכה לצעוק כי מדובר בגזענות.

מאותו רגע החל הליך שראוי להילמד בכל בית ספר לתקשורת. לא עבר זמן רב וקיבלתי טלפון מפניות הציבור במשרד. לאחר כמה שעות הופיע פוסט מסוגנן היטב (מפליא, הרי הגברת דיברה עמי עברית מעורבבת באנגלית) וכן מאמר במאמאזון, ריאיון אצל רפי רשף ופסטיבל תקשורתי שלם. לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי. אני? גזען?

כל פעילותי במשך כל שנות חיי נעלמה כלא הייתה ובמחי יד, או באבחת הבל פה של מי שנדרשה לעמוד בתור כמו כולם, פגה.המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. לא עוצרים ולו לרגע לשאול (האם גם העובדת הנזכרת וגם אני גזענים? כיצד זה הגברת בסוף קיבלה שירות לאחר שנעמדה בתור האמהות? מדוע לא עשתה זאת קודם?). איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט כזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות. חבריי ומשפחתי תמכו. היה ברור לכולם שהגברת טעתה בבחירת המטרה. אך מכריי הם מעטים לעומת אלה שאינם מכירים ומיהרו לשפוט. שמי, אותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אליי - גזענות.

אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה לי שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה "מכה קשה" שחוותה. אני איני מצליח.
היו שלום!!

"מסתבר שלא טוב להיות אמא שחורה במשרד הפנים"

ראשיתה של הפרשה לפני כשלושה ימים, עת עלה פוסט לפייסבוק, ע"י אישה שהיגרה לישראל מארצות הברית אשר סיפרה כי גורשה בידי מנהל סניף משרד הפנים לאחר שדיווחה לו על תקרית גזענית במשרדו. "הוא אמר לי: 'את מדברת איתי על גזענות? עופי מהפרצוף שלי", היא שחזרה. הפוסט שלה, בו שטחה את גרסתה למקרה הפך מגה ויראלי עם אלפי לייקים ויותר מ-6,600 שיתופים כמו גם אינספור איזכורים בתקשורת. וכך היא כתבה :

מסתבר שלא טוב להיות אמא שחורה במשרד הפנים.
שר הפנים היקר. רציתי לשתף אותך בחוויה שעברתי, אני ושלושת ילדי היום בלשכת רישום האוכלוסין בתל אביב. היום הגעתי ללשכת רישום האוכלוסין להוצאת דרכון לבני. איתי הגיעו בני בן החמש, ביתי בת השלוש, והתינוקת שלי בת 8 חודשים. כך הגענו כמו ביציאת מצריים על ילדי, עגלתי, תיק החיתולים, פירות, בקבוקי המים, המגבונים, חטיפי הילדים וכל שאר מצרכי הבסיס שאמא נדרשת להם במשרד ממשלתי. במקום היה תור של כמאה אנשים. נעמדתי בסופו כשזוג צעיר עם תינוק בעגלה ניגש אלי ואמר שיש תור מזורז להורים שנדרשים להגיע עם תינוקות ללשכה. הם הפנו אותי לתור קצר בו עמדו כבר שתי נשים עם עגלות באומרם שהם הגיעו לפני כרבע שעה וכבר סיימו את ענייניהם. לאחר שהשתיים שלפני טופלו ניגשתי לחלון וקיבלה את פני פקידה שמאוחר יותר למדתי ששמה הוא אתי. הסברתי שמילאתי את הטפסים הנדרשים ושילמתי כבר ברשת ושכל שעלי לעשות הוא לחתום על הטפסים בפני פקיד מורשה. תשובתה הייתה ״אז תלכי לסוף התור ותחכי כמו כולם״. חשבתי שאולי היא לא ראתה את הילדים למרות שהתינוקת הייתה בזרועותי אז הסברתי שאני פה עם שלושה ילדים ושכרגע היא טיפלה בשתי נשים אחרות עם תינוקות. תשובתה ״3 ילדים 10 ילדים זה לא מעניין אותי. תלכי לסוף התור״. הלכתי. בדרך אמרתי לנשים עם עגלות שנעמדו מאחורי כי אין תור מקוצר. הן התחילו להתפזר אך אחת ניגשה לאתי ומייד התקבלה. האחרות, למותר לציין, כולן ישראליות צחורות, נעמדו בתור האמהות שהסתדר מחדש. כולן קיבלו מספר ונכנסו להיכל הקודש. לא האמנתי הן היו אחרי בתור. ניגשתי לדלפק ושאלתי את אתי איך זה ייתכן. תשובתה הייתה ״מה שאת עושה זה לא בסדר עכשיו תחזרי לסוף התור!״ ביקשתי מהשומר שראה הכל שיפנה אותי למנהל. מסתבר שהמנהל מר אריאל רוניס היה במקום וסייע לאנשים שהיו זקוקים לסיוע נוסף, אישה חירשת ואחרים.סיפרתי לו בדיוק מה שקרה. וכי אני מרגישה כי הופליתי בגלל צבע העור שלי. סיפרתי לו שהתינוקת זקוקה להחלפה שהקטנה מבקשת לשרותים ושכל שאני מבקשת הוא שיתנו לי יחס שווה לכל האמהות האחרות שמגיעות למשרד,לא יותר. אך גם לא פחות. הוא אמר לי שאם אני מתלוננת על אפלייה אז ש״אעוף לו מהפנים״. כל זה קרה לפני עשרות אנשים. התאמצתי. באמת שהתאמצתי אבל היזלתי דמעה ועוד אחת ואולי עוד כמה בחשאי. הבן שלי, בן חמש, ניחם אותי התעצב וביקש לעזוב. לא עזבתי המתנתי בתור עוד שעתיים. יש לי דרכון. גם לילדי. אינני יכולה לחכות ליום בו אני אני אעזוב את המדינה. כי כשנעצרתי ברחוב כי החזקתי בארנק רק רשיון נהיגה ולא תעודת זהות חשבתי שזה חד פעמי. וכששואלים אותי בסופר כל דקה איפה מחזיקים את הסוכר כי אישה שחורה בסופר חייבת לעבוד שם אז אפשר אולי להבין. אבל במשרד הפנים. המנהל.  חברים תפיצו בבקשה אולי זה יגיע למישהו שאכפת לו....

רק 130 שיתופים לפוסט של המנהל

האיש, שכאמור כיהן בעברו בתפקיד בכיר בשב"כ, עוד ניסה תחילה להציף את גרסתו לארועים בפוסט משלו, אך זה זכה לפחות מ-130 לייקם ולאפס שיתופים, וכך הוא כתב:

"לפני יומיים הגיעה הגברת הזו לחלון המודיעין בלשכה אותה אני מנהל. עובדת הלשכה, משראתה כי היא מלווה בילדים קטנים, הפנתה את הגברת לתור מיוחד להורים עם ילדים קטנים. זהו תור מהיר שכל תכליתו היא שילדים לא יצטרכו להיות זמן רב בלשכה. בתור זה אין מחולקים מספרים, פשוט ניגשים שואלים מי אחרון ונעמדים אחריו.
הגברת לא הסכימה, האשימה את העובדת בגזענות, דרשה טיפול מיידי ועמדה על דעתה לראות מנהל. אף אני הפניתי אותה לתור זה מתוך כוונה שלא תתעכב בלשכה עם ילדיה זמן רב. הגברת לא הסכימה, דרשה טיפול מיידי ואמרה כי אי קבלת טיפול מיידי כזה הוא גזענות. הסברתי לה כי ישנן עוד אמהות שבאו לפניה ואין כאן כל שיקול אחר. כן הוסבר לה שבלשכה שלי, שאני עומד בראשה, לגזענות אין מקום ואין כל סיבה שתעשה שימוש בטיעון זה.
אני מכיר היטב את העובדת הנזכרת ומעניק לה את מלוא הגיבוי ,מכיוון שאני בטוח שאותה גברת קיבלה יחס שווה לכל אחד אחר!!

לפני שנה בדיוק, טרם התחלתי את תפקידי, הקמתי, ביחד עם חברים נוספים, יהודים, ערבים ואחרים, גוף שכל תכליתו שוויון ושילוב מיעוטים בישראל. בין חבריי בפייסבוק ניתן למצוא מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בהירי עור, כהי עור ומכל העדות והדתות.הגברת הזו בחרה את המטרה הלא נכונה. בלשכה שלי מתקבלים כולם באופן שווה, כאשר אוכלוסיות שנזקקות לכך יקבלו העדפה (הגברת אף ציינה שסייעתי באותו רגע למישהי כבדת שמיעה).

זהו בדיוק השימוש הציני שפוגע במאבק נגד גזענות וחבל שכך נעשה. מי שצריך סיוע - יקבל. מי שרוצה לעשות שימוש פסול בעניין כאוב זה על מנת להשיג מטרות ממטרות שונות - לכך לא אתן יד!!"

כאמור הפוסט שלו לא הצליח ליצור איזשהיא תהודה ציבורית ולא יכול היה לעמוד מול "הסכר הפרוץ", שהיה גל התגובות לפוסט שהחל את הסערה.

בית המשפט הפייסבוקי- עד מתי?

כל כך הרבה משתנים ופרטים עדיין לא ידועים בסיפור הזה ובעיקר: האם ה"לינץ' האינטרנטי", שחווה אכן היה הסיבה היחידה שבעטייה בחר לקחת את חייו? גם מבלי להיות מעורים בכל הפרטים ניתן לשער, שהיה לכך חלק לא מבוטל. הקלות הבלתי ניתנת לתיאור שבה יד הגולשים קלה לעיתים על המקלדת, זאת מבלי להבין את ההשלכות של הדברים, הפכה את הארוע הזה לטרגדיה ואף לאבן ציון מחרידה בתרבות הישראלית.

זוהי נקודה שאל לנו להבליג עליה, אל לנו להתעלם ממנה כבני אדם וכחברה. שהרי האיש המדובר היה מנהל במקצועו, ובעברו איש שב"כ- אם אדם חזק שכזה לא יכל לעמוד אל מול פרץ השנאה שהופנה כלפיו- מה יעשו ילדינו? כיצד הם אמורים להתמודד עם התופעה הזו? עוד רבות ידובר על הארוע הטראגי והמיותר הזה בימים הקרובים, כמו גם על טיבו של בית המשפט הפייסבוקי.