שוות אבל פחות: על בחירה חופשית והסללת נשים בשוק העבודה

רבים יגידו שמעמדה הכללי של האישה בחברת הישראלית, הולך ומתקדם לעבר השוויון המיוחל. אולם, ככל שמדובר בשוק העבודה בכלל, ובשוק ההייטק בפרט, ניכר כי הדרך עוד ארוכה. הגם שננקטו פעולות לקידום השוויון המגדרי בתחום, גם ביוזמת המדינה וגם ביוזמות פרטיות, הנתונים מצביעים עדיין על פערים אדירים, וחמור מכך – חלקם מצויים בקיפאון. האם יתכן שחלק מהמאמצים אינם מושקעים במקומות הנכונים, הקריטיים והמכריעים? סקירת הנתונים מעלה את ההשערה שזהו המצב.

נתחיל בנתון הבסיסי, לפיו רק שליש מעובדי ענף ההייטק הן נשים. על אף שהנתון מצביע על פער ממשי בין המינים, הוא למעשה מייפה מעט את המציאות; חלק גדול מאותן נשים, מועסקות במשרות הזוטרות יותר, ובמשרות שאינן טכנולוגיות כמו משרות אדמיניסטרציה ומשאבי אנוש. כאשר בוחנים את תעשיית הליבה של ההייטק ומנתחים את נתוני העסקת נשים במקצועות הנדסה, תכנות, מחקר ופיתוח, מגלים שרק כרבע מהעובדים בתעשייה הן נשים, וגברים ממלאים כ – 75 אחוז מהתפקידים בתחום זה.

כפי שהפער בין המינים הולך ומחריף ככל שמעמיקים בליבת התעשייה, הוא גם מחמיר ככל שעולים במעלה השדרה הניהולית; בחלק ניכר מחברות ההייטק בישראל, אין אפילו מנהלת אחת! מגמות אלה מצויות בהלימה עם המצב הכללי בשוק התעסוקה. רק אחוזים בודדים מקרב החברות הציבוריות (הנסחרות בבורסה) בישראל, מנוהלות בידי נשים. בנתונים שפורסמו לאחרונה על ידי משרד האוצר, הפער המגדרי בשכר בין גברים לנשים, היה 3650 שקלים בחודש, כלומר כ – 45,000 שקלים בשנה! נתון זה ידוע ומדובר, ומצוי על סדר היום הציבורי (גם אם לא בהכרח מטופל כראוי). אולם, האם ידעתם ששליש מהפער נעוץ בבחירתן של הנשים לעסוק במקצועות פחות רווחיים?

אך האם באמת מדובר בבחירה חופשית? או שמא אנו כחברה, מכתיבים לנשים באילו מקצועות לבחור? האם החברה קובעת מהו מקצוע המתאים לאישה ובמיוחד לאמא? כפי הנראה, כן. בלימודים תיכוניים שיעור הבנות הלומדות 5 יחידות מתמטיקה זהה לשיעור הבנים. כלומר, אין פער אמיתי בין היכולת הבסיסית של נשים ללמוד מקצוע ריאלי, לבין יכולתם של הגברים. אולם, כשמגיעים לאקדמיה, נשים מציגות נטייה לבחור מקצועות אחרים; על אף שנשים הן הרוב מקרב הסטודנטים, הן מהוות רק רבע מהסטודנטים בלימודי ההנדסה. כאשר בוחנים רק את האוכלוסייה שלמדה 5 יחידות מתמטיקה, הנתונים מובהקים אף יותר: שני שליש מגברים צעירים אלו בחרו בהשכלה ריאלית, לעומת שליש בלבד מקרב הנשים.

אותה הסללה חברתית, מתבטאת ככל הנראה במלוא חומרתה במישור התעוזה והשאפתנות. כשם שנשים הן מיעוט בקרב המנהלים בענף ההייטק, הן גם מהוות מיעוט זעיר מקרב היזמים. למעשה, נשים מהוות פחות מ – 10% מקרב יזמי תעשיית הסטארט אפ בישראל, הלא היא אומת הסטארט אפ. לא מדובר בכך שיש פחות נשים יזמיות שמסוגלות להוביל  וליזום, אלא שיש יותר נשים שמוותרות על התהליך כי הוא כרוך בעוגמת נפש, וברור להן שהן תעמודנה לפני משקיעים גברים או איזשהו תהליך החלטה אחר ומעדיפות לוותר על החוויה. אומת הסטארט אפ, אך ודאי לא אומת השוויון. העמקה בבחינת אוכלוסייה זו, של יזמים ישראלים, תגלה גם כי הנשים שכן מנסות , מגייסות הרבה פחות הון לטובת המיזמים שלהן.

מאחר והשכר הממוצע בהייטק גבוה פי שניים לערך מהשכר הממוצע במשק, לנטייה של הנשים לבחור שלא לעסוק בו, ישנה השפעה לאומית על כולנו. תיקון הפער בין גברים לבין נשים בתעשייה זו, יתרום למימוש הפוטנציאל של התוצר הלאומי, לצמיחה ולקידום כלכלת ישראל כולה. כמו כן, הוכח זה מכבר שחברה שבה גיוון מגדרי היא רווחית ומצליחה יותר לעומת חברה שבה רוב שולט של גברים. באשר לענף ההייטק האמריקאי, התמקדות בעמק הסיליקון תגלה שנשים מהוות רק כ – 10 אחוז מקרב המנהלות בחברות ההייטק, ורק כ – 15 אחוז מקרב חברות הדירקטוריון בחברות אלה. ככל הנראה, המאמצים לקידום תעסוקת נשים בהייטק צריכים להתרכז בשלב בחירת המקצוע האקדמי או המסלול המקצועי לחיים, ולהטמיע נורמות חדשות שיגברו על המסר החברתי, לפיו המקצועות והתפקידים הטכנולוגיים, לרבות הניהוליים שבהם, מתאימים לגברים בלבד.

הכותרת בילי פרדו לוזון, משמשת כסמנכ"לית מוצרים בחברת הטכנולוגיה MYSIZE הפועלת בישראל, אירופה וארה"ב