אריה זלמנוביץ הובא למנוחות: "אתה חוזר עכשיו לאדמת ניר עוז שאהבת"

בבית העלמין בניר עוז הובא היום (שישי) למנוחות אריה (זלמן) זלמנוביץ, בן 85 במותו, ממייסדי הקיבוץ, שנחטף ב-7 באוקטובר, נרצח בשבי חמאס, והושב שלשום לישראל. מניר עוז נמסר: "כיאה לאיש האדמה שהיה, דאגה משפחתו מבעוד מועד לשמור את הקש מעונת הקציר במיוחד להלוויתו. היום, לאחר מעל שנתיים, האדמה אותה חרש כל חייו, בביתו ניר עוז, קיבלה אותו אליה. עכשיו אפשר לנוח".

בהלווייתו הוקראו דברי פרידה בשם הקיבוץ: "זלמן נולד ב-5.4.1938 בחיפה, בן יחיד להוריו צבי וארמינה. אימו נפטרה כאשר היה בן שש שנים. את כיתות א' ו-ב' של בית הספר היסודי למד זלמן במוסד לילדים בנהריה שנקרא "נווה הילד". עם הזמן נישא צבי בשנית לפאניה, שלפי דברי זלמן היתה ההיפך מהדימוי של אם חורגת: "היא גידלה אותי כאילו הייתי בנה לכל דבר ועניין", סיפר בראיון שנערך עימו. בגיל 13, סיפר, הרשו לי ההורים ללכת לשומר הצעיר. שם נפגשתי עם עודד ליפשיץ, שלמה מרגלית ועמירם קופר".

"יחד עם גרעין המייסדים, גרעין "ניר עוז", הגיע זלמן לקיבוץ. כאן הקימו זלמן ורות את ביתם, כאן נולדו בעז ויואב. הוא עבד בגד"ש (גידולי שדה) החל מיומן הראשון בניר עוז, ועד יומו האחרון הייתה נפשו קשורה לגידולי השדה. התמחותו בענף היתה בגידול חיטה בפלחה. האדמה, הגידולים, אנשי הגד"ש, היוו עבורו משפחה לכל דבר. גם כאשר הזדקן והתקשה לעלות על הקומביין והטרקטור ולעבוד בשדה, המשיך זלמן להרגיש רצוי בגד"ש. מידי יום לבש את בגדיו החגיגיים הכחולים והגיע על הקלנועית שלו לגד"ש. בשעה קבועה הגיע לחדר האוכל וישב לאכול צהריים במקומו הקבוע בשולחן הוותיקים. אחרי הצהריים ישב בביתו הקרוי בפיו "חדר", ועסק בקריאה ובאוסף הבולים שלו שכלל בולים העוסקים בעבודות חקלאיות מארצות שונות".

עוד אמרו בדברי הפרידה: "זלמן, קשה עד אין קץ לחשוב על הסוף המשפיל, האכזרי והבלתי נתפס שכל כך לא הגיע לך. אבל עכשיו אתה חוזר לאדמת ניר עוז שאהבת, והיא החזירה לך אהבה במשך שנים רבות וטובות. אולי יש נחמה מעטה בכך שתחזור לאדמה שהיתה לך אם טובה וחכמה, והחיטה תצמח בה שוב".

לסיום הקריאו מעל קברו את שירו של יענקל'ה רוטבליט "אמא אדמה", שהלחין מיקי גבריאלוב וביצע אריק איינשטיין: "היא תביט אלי טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך. תחבק אותי אליה בנשימה חמה, אמא אדמה. היא תגיד - אתה עייף מן המסע, אל תפחד אני חובשת את פצעיך. היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה, אמא אדמה. היא תביט אלי טובה וחכמה, היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת. תחבק אותי אליה בנשימה חמה, אמא אדמה".

אתמול הובא למנוחות בניר עוז תמיר אדר, בן 38 במותו, חבר כיתת הכוננות וסגן הרבש"ץ של הקיבוץ, שנפל בקרב ב-7 באוקטובר וגופתו הושבה לישראל שלשום לצד זלמנוביץ. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי הגיע להלוויה, ונשיא המדינה יצחק הרצוג ספד: "סליחה על שנותרת, יחד עם חבריך לכיתת הכוננות, לבדכם אל מול מפלצות-האדם. סליחה שרק כעבור יותר משנתיים, אנחנו משיבים אותך הביתה". משה אדר, אביו של תמיר, אמר מעל קברו: "תמירי אהוב שלי, חזרת סוף סוף הביתה. למקום שבו נולדת, וגדלת, והקמת משפחה. למקום עליו נלחמת בגבורה עילאית עד שלא יכלת להם".

"אתה גיבור, גיבור אמיתי", הוסיף האב השכול, "יצאת בלי לשאול שאלות, כי איך אמרת לי פעם? אצלנו קודם כל עושים ואח״כ שואלים שאלות. הרבה שנים היינו יחד בכיתת כוננות. מטווחים ואימונים ותמיד אמרו לנו שאנחנו מחזיקים מעמד עד שהצבא מגיע. והצבא לא הגיע. סליחה תמירי, שקצת לפני עזבתי את כיתת הכוננות ולא הייתי איתך שצריך, סליחה. היית ידען ומשקיען בעבודה ויורד עד הסוף לפרטים הקטנים. חסרים לי המפגשים הקטנים שלנו, בשדה על הדרך, משהו קטן כזה באמצע היום".

יעל, אימו של תמיר, ספדה לו: "תמירי - אתה בבית שומע - אתה חופשי בבית. אתה במקום שבבוקר אחד השתנו פניו. המקום המוגן שבו גדלת ואהבת וטיפחת וגידלת הפך ברגע אחד לשדה קרב שאתה ממגיניו המובילים. בזכותך אנשים כאן חיים. אני מדמיינת אותך בתנועה מתמדת וממוקדת - כאן בשבילים נלחם בעוז רוחך ולא מוותר, מכירה אותך ילד שלי - כשאתה עושה משהו, זה בלי הנחות, עם אחריות עד הסוף. דמיינתי אותך אומר: ככה? זה או אני או הם! והמשכת- עד הסוף".

"פעם שאלתי אותך - תמירי אתה חייב להיות בכיתת הכוננות? וענית: אם אני לא והוא לא והוא לא - אז מי כן? והמשכתי- וחלילה אתה לא חושש שיקרה לך משהו? ענית כדרכך עם חיוך:  אמא- תיאורטית את צודקת, זה יכול לקרות, מעשית הסיכוי שיקרה משהו - נמוך, הצבא מיד מגיע. כלוחם - סמכת עליהם, כי כזה אתה. ובבוקר הזה היית שם לבד… עם קומץ חבריך, ועל הבוקר הזה עוד הרבה ידובר אבל אתה תמיר תגיד לי - אמא, לא עכשיו…. כל דבר בזמנו. אז עכשיו זה רק אתה ואנחנו בדרכך האחרונה".

רוני אדר, אחותו של תמיר, ספדה לו: "אני רושמת לך את זה כשאתה כבר פה בארץ איתנו. שוכב פה באדמת הארץ שאהבת ושיצאת להגן עליה. שאתה נקבר עכשיו ליד החבר הכי טוב שלך. אחרי מלחמה של שנתיים סוף סוף אתה כאן. אני רוצה להגיד לך תודה על 23 שנים לחיות לצידך ולהיות קרויה בתואר אחותך הקטנה. היית האח הכי שיכולתי טוב שיכולתי לבקש לעצמי. אתה גיבור אמיתי. יצאת להגן עלינו על המשפחה על הבית בלי להסתכל לאחור. סליחה שלא באו לעזור לך. סליחה שהיית שם כל כך הרבה שעות לבד רק עם כמה חברים. סליחה שראית מה קורה בקיבוץ. אני אוהבת אותך, תשמור עלינו מלמעלה ותן לנו את הכוח להיות חזקים יותר וטובים יותר. רק בבקשה ממך תמיר עכשיו שאתה שם למעלה תדאג ל-13 החטופים האחרים שיחזרו אלינו כבר כמה שיותר מהר".

ניר אדר, אחיו של תמיר, הקריא את שמות 13 החטופים החללים שעדיין בשבי וספד בדמעות: "אני כועס שביום הקדוש הזה, שזה היום הקדוש שלי, אני צריך להרגיש אשמה ובושה על כך שאני זוכה לפרידה לפני משפחת גולדין האצילה ולפני עוד 12 משפחות אצילות שחולקות איתנו את שותפות הגורל האכזרית הזו. אפילו ברגע הקדוש הזה אנחנו ממשיכים לחוות את הטרור הנורא הזה שפנים רבות לו. בי נשבעתי שלא אשקוט ולא אנוח עד השבת החטוף האחרון כי אני יודע איך זה מרגיש להינטש, להישאר מאחור, להישכח ואנחנו נאבקים פה על משהו הרבה יותר גדול".

מוקדם יותר השבוע הובא למנוחות רונן אנגל, בן 54 במותו, שנפל בקרב על הגנת ניר עוז ב-7 באוקטובר, נחטף לעזה, וגופתו הושבה לישראל מוקדם יותר השבוע. בטקס ההספדים בקיבוץ ספדה לו בתו מיקה, שנחטפה גם היא ושוחררה בעסקה הראשונה: "גם אני מתתי ב7/10 אבל רק אתה הפסקת לנשום. בעזרת השם ניפגש בגלגול הבא, תשמור לי מקום לידך, תחכה לי אבוש. כל כך לא הגיע לך הסוף הזה. אוהבת אותך לעד".