יוסי שרעבי הובא למנוחות, אחיו אלי ספד: "הלב שבור, הראש מורם"

"היום, אחרי יותר משנתיים של המתנה, של חרדה, של חוסר ודאות, אנחנו סוף סוף זוכים לקבור אותך כאן בבית. באדמת בארי. זה לא הסוף שייחלנו לו, אבל זו התחלה של צדק מאוחר. של מקום לנשום. של מקום לבכות". המונים הגיעו היום (שני) לקיבוץ בארי, כדי ללוות את יוסי שרעבי - שנרצח בשבי חמאס - בדרכו האחרונה. ב-11:00 יצא מסע ההלוויה מבית חברת קדישא ראשון לציון, והוא עבר במחלף ראשונים, מחלף יבנה, צומת יד מרדכי, צומת שער הנגב וצומת סעד.

אחיו, שורד השבי אלי שרעבי, אמר: "יוסי, היית יותר מאח, היית עוגן. אדם של לב ענק, של מסירות שקטה, איש משפחה. אבא לשלוש בנות, שתמיד היה שם,עם מילה טובה, עם חיוך, עם לב רחב. לא חיפשת כותרות, רק להיות טוב. והיית טוב, הכי טוב. ביום הנורא ההוא, 7 באוקטובר, נחטפת מעולמך, מעולמם של אהוביך, ונלקחת לעזה. לצערנו עברו יותר משנתיים. שנתיים של מאבק הרואי של נירה, יובל, אופיר ואורן, של אמא, שרון, אסנת והילה וכל הגיסים והגיסות האחיינים והאחייניות של משפחת שרעבי והרמן. עם המון תמיכה של חברים, חברות, קהילת בארי ועם ישראל כולו. כי אהבה לא שוכחת, משפחה וחברים לעולם לא מוותרים".

"היום אנחנו נפרדים", הוסיף אלי, "היום אנחנו אומרים לך תודה. על החיים שהובלת, על הדוגמה שהיית, על האהבה שהשארת בנו - גם כשאתה לא פה. יוסי, אחי היקר, הלב שלנו שבור, אבל הראש מורם - כי זכית להיקבר פה, בארץ שאהבת, בלב הקהילה שלך, בין אנשים שלא שכחו. נמשיך בשמך, בזכרך, בדרכך. ונבטיח שנזכור, שנספר, ושנאהב, בדיוק כמו שאתה אהבת. יהי זכרך ברוך, אחי. נוח על משכבך בשלום".

נירה, אלמנתו של יוסי, ספדה לו: "יוס, אני עומדת היום במקום שמתחיל מהסוף. שנתיים שאני לא נושמת. שנתיים שאני זועקת בתוך הלב פנימה ושואלת "למה??". כואבת אותך. כאב של מלאכים. באיזה עולם בנות צריכות לקבור את אביהן מוקדם כל כך? באיזה עולם אמא צריכה לקבור את בנה? באיזה עולם אישה צריכה לקבור את אהוב ליבה כשעוד נשאר כל כך הרבה להספיק? הכרתי אותך אחרי המון זמן שחיכיתי, וכשהגעת מיד ידעתי - זה זה. זה אתה. איש שיש בו את הכול. אני זוכרת שלא הצלחתי להבין איך יכול להיות אדם עם לב טוב כל כך. עם השנים הכרתי אותך יותר ויותר, והבנתי שאין בך צדדים נסתרים, רק עוד ועוד מהטוב הזה. זו לא הייתה קלישאה, זה היה הדבר האמיתי. נועדנו זה לזו. אני מוצאת את עצמי צמאה לדעת עוד עליך. חיכינו כל כך לפנסיה שלנו בקראוון בניו זילנד, להיות אחד עם השנייה ולהכיר עוד יותר".

"השארתי הרבה דברים לפנסיה הזו, ויש הרבה שאלות שרציתי לשאול. התוכניות שרקמנו לשנינו לא יקרו. אני הולכת לישון לבד. מתעוררת לבד. מחפשת את כפות הידיים החמות שלך שיעטפו אותי. שיעטפו את כולנו מפני העולם. היית לנו מגן אנושי. לקחת על עצמך את כל מה שלא יכולתי. והיום אני לוקחת, ואתה חסר לי כל כך. נתת לי את החיים… הצלת אותי, הצלת את הלב שלי. כבר שנתיים שאני פוחדת ללכת לישון, כי אתה לא שם- ואם יקרה לי משהו?כל שיר מזכיר לי אותך, אני נושמת אותך מהרגע שאני פוקחת עיניים, וכל הלילה. אני נאחזת בך, כמו תמיד, ויודעת שזה הרגע שצריכה להתחיל לשחרר. אני שואלת את עצמי - איך משלימים את החלל הזה? איך אאסוף את עצמי מחדש? אני מניחה את המבט שלי על הבנות שלנו, ואני רואה בהן אותך. בכל אחת ואחת אתה נמצא בצורה אחרת, וכולן יחד משלימות אותך- שחסר לי כל כך. כשאני מסתכלת על שלושתן יחד, אני כל כך רוצה להסתכל עליהן יחד איתך. כמו שהיינו כל חיינו. מתפעלים מהן, נהנים מהן, נהנים מהחיים אחד עם השנייה. כשהיינו בתאילנד הגשמנו את הטיול שתכננת ויצרת עבורנו. הרגשנו אותך איתנו.

"לא במקרה הגעת בשמחת תורה, ולא במקרה דווקא כשהיינו שם. הרגשנו שאנחנו ממלאות את הצוואה שלך, ואני מתכוונת להמשיך למלא אותה. אני מבטיחה לך שאהיה פה תמיד עבור אמא שלך. נחבק אותה גם בשבילך. אני יודעת שאם היית פה היית אומר לי שצריך להמשיך קדימה, שחשוב להראות לבנות את הדרך הנכונה ולהיות עבורן תמיד.היית מבקש שאתן לעצמי מרחב להתחיל שוב לנשום. אני גם יודעת שאתה מסתכל עלינו ושומר עלינו מלמעלה. אשא עיניי אל ההרים - מאין יבוא עזרי? אני סומכת עליך, שכמו שהיה תמיד, עזרי יבוא ממך. תהיה מנוחתך עדן איש אהוב שלי. אוהבת לתמיד, בייב שלך".

יובל, בתו של יוסי, אמרה בדמעות: "פאפו שלי, אחרי שנתיים - זו הפעם הראשונה שאני באמת מצליחה לנשום. סוף סוף חזרת הביתה. לא בדרך שבה רציתי שתחזור אליי, אבל לפחות עכשיו תוכל לנוח ולהתחבר לשלווה שתמיד הייתה בך. אני יושבת במלון בקוסמוי, מסתכלת על הנוף של הים, המקום האהוב עליך. במלון שאתה רצית, בטיול שאתה תכננת, רק מה שהכי כואב פאפו, זה שכל זה בלעדיך. אני יושבת כדי לכתוב את ההספד שלך. איך אני אמורה להיפרד מהבן אדם הכי משמעותי בחיים שלי? ממי שהיה איתי בכל רגע נתון? ממי שנתן לי את השם, ואת הצבע של העיניים?".

"ב-14 בינואר, כשהודיעו שנרצחת, משהו בי מת איתך", הוסיפה יובל, "ועדיין, כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותך בי, אז אני לא אפרד ממך. בכל זאת אני נאחזת בדבר אחד, גם אם הוא הכי קטן: שבשבי עם אופיר ועמית, המחבל בא ושאל אותך אם אתה מאשר שאני ואופיר נתחתן, ואמרת כן. אז אבא, כשאני אתחתן עם אופיר אני אעשה את זה בלב שקט כי אני יודעת שיש את האישור שלך, וזה מה שחשוב לי יותר מהכול. מעכשיו אני אזכיר אותך בכל מקום שאליו אגיע, אני לא אתן לאף אחד לשכוח אותך. אגיד כמה טוב היית בעולם הזה, כמה טוב היית כאבא שלי. אני נאחזת בזכרונות שלנו ביחד, ברגעים הפרטיים שהיו רק לנו המשפחה, הזכרונות האלו לא ייעלמו לעולם".

"אני שמחה על הזמן שהיה לי איתך, אני שמחה שזכיתי להיות הכי הכי קרובה אליך, אני שמחה וגאה שהייתה לי את הזכות להיות הבת שלך. ואני לא רוצה שתדאג לי אבא, אני רוצה שתנוח בשקט, אחרי הרבה זמן שלא נחת. יש לי כל כך הרבה תמיכה מכל כיוון, אתה לא יודע כמה אנשים טובים פגשתי, איך אני מוקפת בסביבה שמלאה באהבה ובטוב. אני חושבת שהיית אוהב את כל מי שנכנס לחיי בתקופה הזו. אתה יכול לשמור עליהם גם? שלא אאבד עוד אנשים טובים. אני כל יום אומרת תודה, תודה שכל אחד מכם משלים לי חלק מאבא שלי שחסר לי".

נשיא המדינה יצחק הרצוג אמר: "בשם מדינת ישראל והעם כולו, אני מבקש ממשפחת שרעבי ומקהילת בארי סליחה. סליחה שלא הצלחנו להגן עליכם באותו יום ארור, סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן להחזיר את יוסי לנוף מולדתו. אסון נורא נגרם לנו, לא על-ידי אסון טבע - אלא על-די מפלצות אדם, שלפני שנתיים טבחו, שרפו, רצחו והפכו עלינו את עולמנו"

יוסי שרעבי נחטף מביתו בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, יחד אופיר אנגל - בן זוגה של בתו יובל - ושכנם הנער עמית שני. אופיר ועמית שוחררו מהשבי אחרי 54 ימים בעסקה הראשונה. על-פי תחקיר צה"ל - ההערכות הן כי יוסי נהרג מקריסת מבנה שבו הוחזק, שהיה סמוך לבניין שהותקף על-ידי חיל האוויר בעקבות התרעה מודיעינית על כוונה לתקוף כוחות ממנו.

מקיבוץ בארי נמסר לאחר שזוהה במכון לרפואה משפטית: "יוסי שרעבי נולד בתל אביב, בן לרצון ז"ל וחנה, אח לאסנת, אלי, שרון והילה. הוא גדל במשפחה חמה ומלוכדת, שבה ספג ערכים של נתינה, צניעות ואהבת האדם. לימים הקים משפחה משלו יחד עם נירה, אהבת חייו, והשניים זכו להביא לעולם את בנותיהם - יובל, אופיר ואורן. בשנת 2005 עברו יוסי ונירה לקיבוץ בארי, מקום שבו מצאו קהילה תומכת וקרקע פורייה לבנות בה בית מלא חיים.

"יוסי השתלב במהרה בחיי הקיבוץ ונודע כאדם ישר, מסור לחבריו ולמשפחתו, תמיד נכון לעזור, תמיד עם חיוך וחום בלב. מעבר להיותו בן זוג ואב אוהב, יוסי היה אדם מלא תשוקה לחיים. הוא אהב במיוחד ספורט אקסטרים – טיפוס וגלישה מצוקים, גלישה בים ומשחקי כדורגל עם חברים. בטיולים בטבע מצא שלווה וחיבור לעצמו ולסביבה. חוש ההומור המשובח שלו ליווה כל מפגש, וטוב ליבו הקרין על כל מי שסבב אותו. מורשתו של יוסי היא אהבת האדם, הצניעות והשמחה שהותיר בלב משפחתו, חבריו וכל מי שזכה להכירו. בני משפחותיהם של יוסי ונירה לא הפסיקו להיאבק מעל כל במה אפשרית על השבתו ארצה".