האסון שהחריב את הכרמל - וגרם למותם של 44 אנשים • מסכמים עשור
כבר ביומה הראשון, הפכה השריפה שפרצה בדצמבר 2010 לאסון האש הכבד ביותר שידעה ישראל. לציון תשע שנים לטרגדיה, פגשנו את משפחות שלושת הכבאים שנספו: "האובדן לא נגמר - כל שנה זה כואב יותר"
בבוקר יום חמישי, 2 בדצמבר 2010, החלה לבעור האש באזור הר הכרמל - מה שבמהרה הפך את האירוע לאסון השריפה הכבד ביותר שידעה ישראל. לרגל סיכום העשור ולציון תשע שנים לאסון חזרנו לרגעים הדרמטיים, לגיבורים המרגשים ולנזק העצום שהותירה השריפה על הרכס הירוק.
השריפה נגרמה מגחל של נרגילה שלא כובה כראוי, כך עולה מהחקירה. כתוצאה מההתלקחות החליטו בשב"ס לשלוח לכלא דמון אוטובוס, שהוביל צוערי שב"ס שנשלחו לתגבר פינוי של אסירי הכלא. האוטובוס נקלע לסופת אש בין מחצבות קדומים לבית אורן, קטע דרך פסטורלי ויפה שהיום מכונה – "עיקול המוות".
לכתבות נוספות בפרויקט מסכמים עשור
האוטובוס נשרף, ואיתו גם הנהג ו-37 מנוסעיו. בנוסף אליהם נספו גם שלושה שוטרים ושלושה כבאים, שהגיעו למקום, כדי לנסות לחלץ את האוטובוס מהלהבות. הכבאים שנהרגו היו דני חייט, שמת מפצעיו כשבועיים לאחר האירוע, חברו אורי סמנדייב, ואלעד ריבן, בן ה-16 שהיה צופה אש והתנדב בשירותי הכבאות וההצלה.
צביה, אמו של אלעד ריבן: "הוא היה שם על פי צו מצפונו"
"בני היחיד, צעיר הנספים. שהיה שם על פי צו מצפונו – אף אחד לא קרא לו", סיפרה צביה, אמו של אלעד בן ה-16. "הוא יצא מבית הספר כדי להשתתף במאמצי הכיבוי, למרות שהוא לא אהב להפסיד שיעורים. הוא ראה את העשן והבין שיש שריפה ענקית".
"הוא הודיע לי שיש שריפה ושהוא יוצא. לא ראיתי דרך לעמוד בדרכו, הוא היה כל כך נחוש והיה לו יותר חשוב לצאת", סיפרה האם. "זה כל כך הגיוני, כי אם יש שריפה מה זה חשוב איזה שיעור הוא הפסיד, הוא היה תלמיד טוב, מצטיין".
לדבריה, ההתנדבות של אלעד החלה שנה לפני כן, כחלק ממחויבותו האישית בבית הספר. אחרי שסיים את 60 השעות שאותן היה צריך להקדיש להתנדבות, החליט להמשיך ולהתנדב באופן קבוע בשירותי הכבאות והצלה. "הוא התלהב משירותי הכבאות – להציל אנשים וטבע, לתת לחברה, לעשות דברים מעשיים. הוא הפסיק להיות ילד מהרגע שהוא עבר את הקורס אצלם שנה לפני שהוא נהרג", אמרה.
דבריה הכואבים של צביה, מהולים בכעס וצער. היא הסבירה כי "כל מי שנהרג באסון רצה להציל את האסירים בכלא, בסוף האסירים יצאו ללא פגע. הכעס הוא על היקום, על ילדים שהלכו לעשן נרגילה, זרקו את הגחלים ולא כיבו אותם. הם מסתובבים חופשי וממשיכים בחייהם, ו-44 אנשים לא".
לפי תיאורי צביה, בנה – אלעד, היה אחראי, צנוע ועם שאיפות לעתיד. "הוא רצה להיות טייס, היו לא מטרות בחיים", אמרה האם. "כשהוא לא ענה לי לטלפון הבנתי שקרא שם משהו – אין דבר כזה שאלעד לא יוצר איתי קשר. שלחו אותנו בלילה חזרה הביתה ושוטרים ביקשו מאיתנו דגימות DNA, אז הבנתי שהוא לא יחזור. בסוף זיהו אותו כי הוא היה היחיד עם פלטות ליישור שיניים".
מרדכי, אביו של אורי סמנדייב: "מצאנו אותו ללא רוח חיים יושב מתחת עץ"
כאמור, אלעד הצטרף לחייט וסמנדייב, שיצאו לסייע לאוטובוס שנקלע לתופת. לבסוף שלושתם נלכדו בין קירות האש. מרדכי, אביו של אורי סמנדייב שנספה כשהיה בן 27, סיפר כי בנו יצא מתחנת הכיבוי בעפולה. לדבריו, הם חשבו "שנשרף שם מפעל ולא ידעו מה הרקע". הוא המשיך וסיפר כי "התקשרנו אליו, הוא אמר 'אבא אני בדרך לשם, המשפט האחרון שאמר לי היה 'זו חובתי – אני חייב לעשות הכול כדי לכבות את האש'".
האב שחזר את הרגעים שהבין שאיבד את בנו. "הלכתי לזירת האירוע עם המחלצים. מצאנו אותו ללא רוח חיים יושב מתחת עץ. הוא לא נשרף, פשוט נחנק. קלטתי את זה מרחוק, אבל לא נתנו לי להתקרב. שמו אותו על אלונקה והוציאו אותו מהשטח". סמנדייב הוסיף כי "בשבילנו זה כאילו קרה אתמול. זה לא קל. לנו, להורים, כל יום עצוב – זה הולך איתך לכל מקום".
בת שבע, אמו של דני חייט: "אובדן שלא נגמר אף פעם"
"דני הלך ליום עבודה שגרתי וכשהגיעה הקריאה לתחנה, הוא התנדב לעלות 'אני מכיר את הכרמל ואני עולה' הוא אמר", סיפרה אמו של דני חייט, מפקד צוות מתחנת הכיבוי בעפולה. "הוא היה מפקד יחידת החילוץ, אז הוא התאמן באזור עם פקודים וחברים – הם עבדו שם כדי לפתוח צירים כדי שכוחות הביטחון יוכלו לעבור. כמעט שלוש שעות הם עבדו שם במרץ".
בת שבע סיפרה על הרגע שבו הם קיבלו את הבשורה: "הבאתי את הנכד, הבן הבכור של דני מבית הספר. פתאום היה טלפון, פרמדיקית של מד"א התקשרה ושאלה את בעלי, מוטי, אם הוא האבא של הכבאי. דני קירב את הטלפון אליו ואמר לו 'אבא, נפצעתי בידיים, לוקחים אותי לרמב"ם, סע לאט".
אלו המילים האחרונות שמשפחת חייט שמעה מבנם הבכור, מיד לאחר מכן הוא כבר היה מורדם ומונשם בזמן הטיפולים שעבר. "16 ימים הוא נלחם לשרוד, ואז גופו הוכרע", אמרה האם בכאב. ההורים גילו כי בנם, אחרי ש-80% מגופו נשרף בזמן שלחם באש, ניסה לברוח מהתופת, מאותו עיקול פסטורלי ויפה. דני נסע בכבאית 200 מטרים, ומשם פינו אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא הספיק להגיד לפרמדיקים שפינו אותו "כולם מתים".
סיפורו המצער והנורא של דני מהול בשמחה, שכן יומיים אחרי השבעה, אשתו ילדה תינוקת בריאה. הזוג קבע מבעוד מועד את שמה – אלה, על שם העץ הנפוץ ביותר בהר הכרמל. "זה אובדן שלא נגמר אף פעם ולא פוחת או דוהה. כל שנה זה כואב עוד יותר", קבעה בת שבע. "עברו תשע שנים, הוא היה בן 35 ועכשיו אחותו הצעירה כבר עוברת אותו בגיל".
לדבריה, "אחיו הצעיר של דני עזב את הלימודים במכללה אחרי האסון, והתגייס לשירותי הכבאות. היום הוא מפקד צוות". היא סיפרה כי היה לה קשה עם ההחלטה, אבל ראתה שהוא דבק בה באמונה שלמה – "הוא רצה להמשיך את מורשת אחיו".
מפקד צוות שהגיע להילחם באש, אורי צ'יבוטרו: "זה היה ארמגדון – יום הדין"
אחת הסיבות להתלקחות המהירה והמסוכנת של האש באסון הייתה תנאי מזג האוויר בסתיו 2010, כפי שהסביר זאת אורי צ'יבוטורו, שהיה מפקד צוות שהגיע ביום השני של השריפה. עונת המעבר התאפיינה במחסור חמור וחריג של גשמים, כאשר לא ירדה ולו טיפה אחת, גם בתקופת תשעה החודשים שקדמו לאסון.
לפי מפקד הצוות, "אסון הכרמל היה יכול והיה צריך להסתיים אחרת. כבר בהתחלה הבינו שזה אירוע שמחייב היערכות שונה מכל שריפה אחרת". צ'יבוטרו סיפר כי הצטרף למאמצי הכיבוי רק ביום השני משום שכל הכוחות מתחנות הכיבוי האחרות כוונו למוקד המרכזי, והוא ועוד לוחם אש היו צריכים "לטפל בשריפות גדולות אחרות שהושפעו מזו המרכזית בכרמל".
"עבדנו ושמענו בקשר את כל הסיפור של האוטובוס ושל התופת. שמעת את האסון הזה קורה שנייה אחרי שנייה", סיפר צ'יבוטרו, שהיום משמש כדובר מחוז חוף בשירותי הכבאות. לבסוף, כשקראו לו למוקד המרכזי של השריפה, לוחם האש הוותיק תיאר זאת כ"ארמגדון – יום הדין. אתה מתקדם ואתה רואה שהכול שחור ובוער. אין כמעט ירוק".
הכבאים הצליחו להשתלט על השריפה כעבור ארבעה ימים רצופים בסיוע של כוחות כיבוי ממדינות מכל רחבי העולם, אך עדיין בכל ארבעת הימים לוחמי האש עבדו ללא הפסקה. כבר ביומה הראשון הפכה השריפה לאסון האש הכבד ביותר שידעה מדינת ישראל. מעבר לעשרות הנספים, נשרפו כ-25 אלף דונם של שטחים ירוקים, ויותר מארבעה מיליון עצים נפגעו. גם היום, תשע שנים לאחר האסון הכבד, ישראל עדיין מנסה ללמוד ולהפיק לקחים.