ירדן ביבס: "בכל לילה אני מחפש את הכוכבים שלי. בלעדיהם אני בגיהינום"
לפני כשנה ושלושה חודשים חזר ירדן ביבס מהשבי בעזה - ומאז לא דיבר. כעת הוא משחזר את הבוקר הנורא 7.10 ועל הגעגוע לשירי ("לא ידעתי כמה אפשר לאהוב בן אדם אחר") ואל הילדים, אריאל וכפיר: "בכל דקה בלעדיהם משהו בי מת"
"היו רגעים שלא רציתי לצאת כי פחדתי להתמודד. השבי לא מעניין אותי. זה לא הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים וזה לא הגיהינום - כי היום, בלעדיהם, אני בגיהינום. האמנתי עד הסוף שהם חיים. לא איבדתי תקווה, וזה מה שהחזיק אותי שם". יותר משנה חלפה מאז שירדן ביבס שוחרר משבי חמאס בעזה. כעת, בביתו ברמת הגולן, המקום שאליו תכנן לעבור עם שירי והילדים אריאל וכפיר, הוא מספר לחדשות 13 על החיים שאחרי הטראומה ועל הגעגוע האינסופי למשפחה שאיבד, ומתייחס גם לצילום החטיפה מאותו בוקר שבת נורא ב-7 באוקטובר - שהפך לאחד מסמלי המלחמה: "כשראיתי את התמונה הזו בפעם הראשונה - נשבר לי הלב. זאת לא שירי שנשבעתי שאגרום לה לחייך כל החיים. בן אדם לא אמור לראות את אהבת חייו ככה".
במהלך הריאיון, ירדן משתף בהרגל שסיגל לעצמו כדי למצוא מעט נחמה: "בכל לילה אני מחפש את הכוכבים, מוסר להם שאני אוהב אותם. אני יודע שאין לי בעלות על כוכבים, אבל מבחינתי אלה הכוכבים שלי. שלושה כוכבים, אחד ליד השני. כשכל היום אני מרגיש אבוד, אז אם רגע אחד בערב אני יודע מה אני מחפש - זה נותן לי רגע של רוגע. שנייה שאני מרגיש שהם פה".
הוא שחזר את רגעי הפריצה לממ"ד: "המחבלים קדחו לנו בדלת. הסתכלתי על שיריו ושאלתי, 'נלחמים או נכנעים?'. היא אמרה, 'נכנעים'. פתחתי את הדלת, מלמלתי משהו בלב כמו 'אני הולך למות'. כיוונתי לדלת והתחלתי לירות כמו משוגע. הייתי מוכן להקריב את החיים שלי באותו יום".
"חשבתי שהמחבלים משקרים כשסיפרו לי שהם מתו. זה מה שהחזיק אותי"
כשמחבלי חמאס סיפרו לו שמשפחתו כבר אינה בחיים - ירדן הרגיש שתש כוחו: "כמעט התעלפתי. בשבועות האחרונים האמנתי, אבל אחרי זה התחלתי לחשוב שאולי שיקרו לי. התחלתי ללמוד את השפה שלהם רק כדי להבין מתי הם משקרים ומתי לא. היו קטעים שזה הרגיש שהם ממש משקרים, וזה מה שהחזיק אותי".
לדבריו, "כששואלים אותי 'מה שלומך' זה הכי מעצבן, כי זה מאלץ אותי לשקר או לחייך חיוך מזויף - או לשקר להם, או לשקר לעצמי". הוא מוסיף בכאב: "אני עייף. זאת מלחמה שהיא בראש שלי כל הזמן. מצד אחד זה נורא מעייף, מצד שני אני מחזיק את עצמי בכוח לא ללכת לישון. כי ללכת לישון זה אומר להירדם, ולקום לעוד יום חדש שבו אני צריך להתמודד מחדש עם הכול".
"לא ידעתי כמה אפשר לאהוב בן אדם אחר, כל דבר טוב שעשיתי בא משירי"
כשהגיע לבית החולים שיבא, ירדן נחשף כאמור לתיעוד החטיפה של שירי, אריאל וכפיר מאותו בוקר. "גללתי בפייסבוק ונתקלתי בהמון תמונות של המשפחה. ואז אני רואה את התמונה שלהם - ואני לא מזהה אותה. וחשבתי שחשוב שיידעו מי היא באמת. כי היא לא התמונה - היא הרבה יותר מזה".
לדבריו, "היחסים עם שירי זה ממש לקחת את כל הקלישאות ולשים אותן במקום אחד. הבנתי מה זה אומר להגיד 'האחת שלי', 'חיים שלי'. קראתי לה 'אהבה שלי'. לא ידעתי כמה אפשר לאהוב בן אדם אחר. כשאומרים 'החצי השני שלי', אז היא יותר מחצי - היא ה-90 אחוז ואני 10 אחוז. כל דבר טוב שעשיתי בא ממנה".
הוא נזכר ברגע שליווה אותו עד למועד החטיפה: "היה לנו איזה ריב, כמו כל הזוגות. וקמתי בבוקר עדיין עם הרגשה קצת לא נעימה, ויצאתי לעבודה. היא אמרה לי: 'ירדן, לא מעניין אותי על מה רבנו, לא מעניין אותי על מה אתה כועס, או אם אני כועסת, אתה לא יוצא מהבית בלי לתת לי נשיקה'. באותו רגע נשבר לי הלב. אמרתי לה: 'שירי, את צודקת, אני מצטער, זה לא יקרה עוד פעם'".
באותה שבת, הוא מספר, הזיכרון הזה הניע אותו: "הצלקת הזאת כל כך נחרטה בי, שגם באותו יום, כשהמחבל אמר לי לצאת, זה היה הכי טבעי בעולם - נשיקה ואני יוצא. אמרתי למחבל, 'רגע, נשיקה', והוא אמר לי 'בסדר'. נישקתי את שלושתם".
"אריאל וכפיר היו ילדים נורא מיוחדים", אמר. "לאריאל היה אופי מאוד חזק, הוא השיג מה שהוא רוצה. אם הוא היה נמוך מדי בשביל להגיע למשהו - הוא היה מחפש את כל הדברים בשביל להגיע לזה, ואם לא היה מצליח, היה קורא לחבר יותר גדול שיוריד לו".
לקראת סוף הריאיון, ירדן הזכיר משפט משיר שאותו נהגה שירי לצטט: "Lord, I'm just killing time, time's killing me... ככה אני רואה את החיים שלי עכשיו - אני הורג עכשיו את הזמן, והזמן הורג אותי. כי כל דקה בלעדיהם - משהו בי מת".