אחרי המוות הפתאומי של בעלה: התאוששה באמצעות קבוצת הכדורשת

תמר שלף איבדה את בעלה אורי, מאמן הכדורסל. ההתמודדות עם האובדן לא הייתה פשוטה, אבל בזכות הספורט - היא הצליחה להמשיך הלאה. "אנחנו מגיעות למגרש ואנחנו מצליחות לשכוח את כל מה שמסביב"

זמן צפייה: 10:54
ברגע אחד החיים שלנו עלולים להתהפך, זה מה שקרה לתמר שלף כשביום בהיר אחד היא איבדה את בעלה אורי שהיה כל עולמה, ההתמודדות עם האובדן לא הייתה פשוטה, אבל תמר הצליחה להמשיך הלאה בזכות הספורט. היא הצטרפה לקבוצת כדורשת נשים, ויחד עם החברות החדשות יצאה למסע של נצחונות על המגרש וגם בחיים. כשהיה צריך לבחור שם לקבוצת נשות מרכז תל אביב, לא היו שום ויכוחים - "הפועל אורי", זה השם שנבחר. "משהו באנרגיה של 'הפועל אורי', זה משהו אחר. יש לנו דינמיקה מאוד טובה, יש לנו הבנה ובעיקר המון אהבה. כל אחת מהשחקניות היא פשוט אישה שהדבר הזה מציל אותה, ואנחנו מגיעות למגרש ואנחנו מצליחות באמת לשכוח את כל מה שיש מסביב. להיות בתוך זה, בטירוף בתוך זה. זה מה שמרגש", סיפרה תמר. שלף היה רק בן 43 כשנפטר, אבל הספיק להיום מוסד. כמו אחיו גור, אורי חי ונשם כדורסל, את המקום שלו בהיכל התהילה של הענף הוא הרוויח כשלקח את הפועל תל אביב המרוסקת והפך אותה לקבוצה ששייכת לאוהדים. משם היא המריאה. היכל שלמה, הבית של הפועל תל אביב, כיכב בחזון של אורי שלף, אבל הוא לא הספיק לראות את הקבוצה שלו משחקת שם. "אורי הוא סמל מאוד חזק של הפועל", מספרת תמר. "כל המפעל שלו ובכל ההווי שלו והנשמה שלו, הוא היה כל כולו הפועל". בבית בתל אביב יש עוד שרידים מהאולם המיתולוגי של הפועל, אבל לא רק זיכרונות טובים יש בבית הזה שבו שלף גדל ובו תמר מגדלת היום את שני ילדיהם. "זה היה בוקר רגיל, לקחתי את הילדים לגנים והלכתי לעבוד. אחרי כמה שעות שלחתי הודעות והוא לא חזר אליי, ולא ענה לי. פשוט הרגשתי שאני צריכה להגיע הביתה. הרגשתי לגמרי, ממש הרגשתי בלב. הוא נראה כאילו הוא ישן, אבל תוך דקה הבנתי שאני לא מצליחה להעיר אותו".
תמר שלף
תמר שלף | צילום: חדשות 13
שלושה שבועות לפני שאורי נפטר הוא ניסה לשכנע אותה לקום מהספה ולהצטרף לקבוצת הכדורשת השכונתית. תמר נפנפה אותו. דווקא אחר כך, בשיא האבל, היא הצטרפה לקבוצה שהפכה לקרש ההצלה שלה. מקום שסיפק לה פתאום גב נשי חזק, חברות נשית אמיצה באמצע החיים. "אני לא הייתי בן אדם עם חברים. תמיד אורי, היו לו מלא חברים ומלא חברים והרגשתי תמיד שאני לא צריכה כל כך הרבה חברים ובאמת לא היו לי. ופתאום כשאורי נפטר, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום יש לי מלא חברות, וחברות טובות, והן שלי". בקבוצה נולד השידוך עם מיכל ורשאי, שחקנית ובמאית שהתחילה לתעד את הקבוצה לסרט דוקומנטרי שיוקרן בפסטיבל דוקאביב. "כל פעם שמגיע לי רגע כזה של כעס ותסכול, אז אני באמת מקבלת את זה, אבל אני גם יודעת לצאת מזה מאוד מהר. מהמכה הזאת אנחנו צומחים ומתאוששים. אני לא הולכת לאיבוד. יש פה שני ילדים שאני צריכה להיות כאן, שאני רוצה לגדל אותם שמחים למרות הכול ובריאים בנפשם". החיים נמשכים, הילדים גדלים ותמר נאבקת לשמר אצלם את הזיכרון של אבא שלהם. הבן ניב שהיה רק בן ארבע וחצי, עכשיו כבר בן תשע והתחיל לשחק כדורסל, רק שהוא עושה את זה בקבוצה הלא נכונה. "בהתחלה היה לי כמובן מאוד קשה עם זה ועדיין, אני כל הזמן מזכירה לו שאנחנו, בנשמה שלנו אנחנו אדומים וקבוצה אנחנו לא מחליפים. לגבי זוגיות, אני אגיד את זה בשני משפטים. אני כרגע בזוגיות. אני הרי לא יכולה להפסיק לאהוב את אורי, אבל חלק מלבחור להמשיך לחיות זה לבחור שהלב ימשיך לעבוד. נכון, אנחנו חיים בשביל הילדים ואנחנו בתוך השגרה, אבל הלב צריך לעבוד, צריך לאהוב".