חטופות ששוחררו מהשבי: "הפקרה - גזר דין מוות וכתם היסטורי"
שרון אלוני-קוניו (34), עדינה משה (72), סהר קלדרון (16), נילי מרגלית (41) ואביבה סיגל (62) - ששרדו את אימת השבי בעזה - פנו לממשלה ודרשו להסכים לעסקה. סהר קלדרון: "אולי אני חיה, אבל בנפש נרצחתי. הייתי בטוחה שיאנסו אותי". עדינה משה אמרה בדמעות: "נתניהו, אם תמשיך בקו הזה - לא יישאר את מי לשחרר"
"136 עולמות מחכים כעת במנהרה ללא חמצן, ללא מזון, ללא מים וללא תקווה - כדי שתצילו אותם. המחיר כבד ובלתי נסבל, המחיר מכווץ את הבטן ואת הגוף, אבל מחירה של ההפקרה יהפוך לכתם היסטורי לדורי דורות. הפקרה תהפוך למילה נרדפת למי שיגזרו גזר דין מוות על מי שהופקרו ונחטפו תחת כהונתם". אחרי שנתניהו הודיע הערב (רביעי) כי ישראל דוחה את תשובת חמאס, שהציב כתנאי את עצירת המלחמה בתמורה להסכמתו למתווה עסקת החטופים, מסרו חמש נשים ששוחררו מהשבי בעזה - הצהרה. שרון אלוני-קוניו, שנחטפה עם בנותיה, אמרה: "הגענו לרגע האמת הנורא מכל. הרגע שבו נגזר עליכם להחליט מי לחיים - ומי למוות; מי יחזור - ומי יהפוך טרף לחיות אדם. ברגע הזה עומדים לנגד עיננו דורות של יהודים שחונכו וגדלו על ערך היסוד של 'כל המציל נפש אחת בישראל - כאילו הציל עולם ומלואו".
עדינה משה (72) הביעה דאגה למכריה שנחטפו ונותרו מאחור - ופנתה לנתניהו בדמעות: "הכול בידיך. אם תמשיך בקו של מיטוט חמאס - לא יישאר את מי לשחרר". היא המשיכה: "הייתי שם, הרגשתי שם וכאבתי שם. אבל שוחררתי. החברים שלי, הנערים והנערות שאותם חינכתי, עדיין שם. אני חושבת שיש חלק מהם שלא שרדו. הם הועברו ממקום למקום בלי יכולת תנועה. אני יודעת שהם לא מקבלים תרופות שנדרשות להם, שהם כבר לא במקום שבו אני הייתי.
"שמרנו על הגבולות האלה הרבה מאוד שנים בקיבוץ. לא ברחנו גם כשהופצצנו. לא התפנינו גם כשהיו מטחים כבדים. היינו שם כי אנחנו אוהבים את הקיבוץ ואת המדינה - ואת זה לא יקחו ממני; אבל אני רוצה את המדינה שלי בחזרה. אני מדברת על המוסר של המדינה שלי. הוא איננו".
סהר קלדרון, בת 16 מניר עוז, נחטפה עם משפחתה מביתה ב-7 באוקטובר: "ואני פה בשביל לצעוק את הכאב שלי. אעשה הכול בשביל שאבא שלי יחזור. כבר 124 ימים הוא נמצא בשבי, בזרועות הרוצחים. אתם יודעים מה זה בכלל להיות יום אחד שם? אפילו לא יום אחד - רק שעה - זה גיהינום. הייתי שם 52 יום. למה אני, ילדה בת 16, הייתי צריכה לעבור את כל הסיוט הזה? למה אני הייתי צריכה להיקבר חיה בתוך המקום הזה במשך חודשיים? נכון, אולי אני חיה, אבל בנפש נרצחתי, וכל מי שנמצא שם נרצח כל יום מחדש. אתם יודעים איך זה מרגיש שמחבל בוהה בך במשך שעות עם רצח בעיניים? פחדתי פחד מוות כי הייתי בטוחה שהולכים לאנוס אותי. ומה הייתי יכולה לעשות? רק לשתוק ולחכות שמישהו יוציא אותי מתוך הסיוט הזה".
"חיכיתי וחיכיתי במשך חודשים, ודבר אחד אמרתי לעצמי במשך כל הזמן הזה: איפה הממשלה שלי? תודה שהוצאתם אותי משם ושהחזרתם אותי לישראל, אבל מה עם אבא שלי? שננטש מחדש בכל יום שעובר ולא יודע מה יעלה בגורלו. האם יחיה היום - או ימות? האם זה לא יסתיים לעולם? אני רק רוצה את החיבוק החם של אבא שלי - ויש עוד כל כך הרבה אנשים שמחכים לחיבוק הזה בדיוק כמוני. הפקרתם כל כך הרבה אנשים".
נילי מרגלית (41), האחות שטיפלה במשך 55 ימים בחטופים שהיו איתה בשבי, אמרה כי "את מחיר שחרורו של מחבל ניתן לתקן, ניתן להפוך וניתן לסכל בכל עת שבו יחליטו קברניטי המדינה שנחצה קו. ככה היה עם סמיר קונטאר, גדול המרצחים, וכך היה עם שייח' אחמד יאסין. את מחיר הקרבתם של 136 ילדים, גברים ונשים שנחטפו ממיטתם על לא עוול בכפם, ועוברים התעללות פיזית, מינית, ונפשית ברגעים אלו ממש, לא יתקנו נאומים או ציוצים.
"הכינוי הנורא 'אות קין' יחליף את שמו למי שירים ידו נגד שחרורם של אלו המשלמים מחיר שלא יהיה ניתן לתקנו. מיליוני ישראלים ויהודים נושאים כעת את עיניהם לשישה אנשים שיקבעו את גורלה של מדינת ישראל. אם ישובו החטופים לביתם, יידע כל ישראלי שלא ננוח ולא נשקוט כדי להגן עליו. אם לא ישובו החטופים לביתם, יידעון כל שמיניסט, כל אימא וכל אבא - שהם הבאים בתור. שחייהם - ערכם כקליפת השום. שהם חיים במדינה שאינה מחויבת לביטחונם ושעליהם לדאוג לביטחון משפחתם בעצמם. מי שלא יגן על אזרחיו, ימצא שאזרחיו בורחים ממנו וממנהיגותו".
אביבה סיגל, תושבת כפר עזה בת 62, נחטפה עם בן זוגה קית' - שנשאר בעזה. היא אמרה: "אזרחי ישראל והעולם עוקבים בחרדה ארוכה אחר גורל החטופים. 124 ימים של חיבוק מרגש, אהבה אינסופית וגורל משותף. מדינה אחת, משפחה אחת, גורל אחד. אם נציל אותם, נציל את מדינת ישראל - וזה יהיה הניצחון המוחלט".