כאן זה בית: הישראלים שבחרו לגור במקומות לא שגרתיים

בחג הסוכות אנו מצווים לצאת למשך שבוע מדירת הקבע שלנו ולעבור לדירת ארעי, ככתוב בתורה "ובַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא). זאת לזכר בני ישראל שישבו בסוכות במהלך שהותם במדבר בדרכם לארץ המובטחת. ולמרות שבתום החג רובנו נקפל את הקרשים של הסוכה, נאחסן אותם עד לשנה הבאה ונחזור לארבעת הקירות בביתנו המקורי, יש מי שימשיך את אווירת ה"ארעיות" וישוב לביתו המעט-פחות-נהוג מהמקובל.

ולמרות שהתורה ציוותה עלינו לשבת בסוכה רק שבעה ימים - לא מעט ישראלים החליטו לשבור את הנורמה, לחרוג מהמסגרת המקובלת ובחרו בצורת המגורים השונה באורח קבע. לרגל החג פגשנו כמה מהם לשיחה קצרה וניסינו לברר: מה מוביל אדם לצאת מדירת הקבע שלו ולעבור לגור בבית על גלגלים - או כזה שעשוי ממערה קדומה?

איך הצליחה משפחה של 12 נפשות להידחס למיניבוס קטן?

"לגור בבית רגיל עבורנו זה סבל", סיפרה עינב חג'ג', כיום תושבת מצפה יאיר המתגוררת בקרוון. לפני כשנתיים סיימו עינב ובני משפחתה מסע נדודים שנמשך 17 שנים וכלל, בין היתר, מגורים ברכב, במשאית, באוטובוס וביאכטה. "פעפוע הנדודים תמיד היה אצלי בבטן, אבל לא עשיתי עם זה כלום עד שהכרתי את בעלי איתן, ויחד קיבלנו החלטה לא לחיות חיים קונבנציונליים" – החלטה שתוביל אותם לתחנה הראשונה במסע: מגורים במכונית סובארו קטנה. "גרנו ברכב עד שהמשפחה התרחבה ואז נאלצנו לעבור לחיות במיניבוס. נסענו ליער וגרנו שם במשך שנה בלי חשמל ובלי מים זורמים, מנותקים מהעולם". משם עברה המשפחה לבית בצפת, אבל "מהר מאוד ברחנו ממנו. רצינו לחזור למיניבוס שלנו, אולם גילינו שהוא נשרף ולכן רכשנו משאית. לאחר מכן, כשילדתי ילדים נוספים, עברנו לגור בקרוון נגרר".

משפחת חג'ג' מונה את ההורים עינב (48) ואיתן (52) ואת הילדים קאיה (29), בר שירה (26), יהודה (20), הודיה (16), אביה (15), שמעון (14), חסד אברהם (13), יוסף חיים (12), הללויה (10) ונצח ישראל (9). איך הצליחה משפחה של 12 נפשות להידחס למיניבוס קטן? בקלות. "בקרוון, אין מגבלת מקום", הסבירה עינב, "אחרי שמגיעים לחניה פותחים צילייה גדולה, מוציאים ספה ושולחנות ויושבים בזולה. לקרוון חוזרים רק כדי לישון". ואם תהיתם, גם להתקלח בטבע זה לא סיפור גדול, ואם תרצו - כך תעשו את זה נכון: "ממלאים גיגית במים חמים וגיגית במים קרים ופשוט שוטפים את הגוף. הילדים שלי כבר מורגלים".

במשך השנים המשפחה לא עמדה במקום קבוע אלא בכל פעם הייתה בתנועה כאשר עברה בין מערות, נחלים, חופים ומדברים. "כשרצינו לזוז – זזנו. אנרגיית החיים היא תנועה וצריך להתחדש כל הזמן. עברנו בכל המקומות בארץ והרגשנו שהיא קטנה. לכן, בשלב מסוים, החלטנו לעבור ליאכטה ולנדוד בעולם בלי גבולות". תנאי הים הקשו על בני המשפחה כך שלבסוף חזרו לארץ וכאמור, עברו לקרוון קבע במצפה יאיר. "כאן זה הכי קרוב למה שאנחנו יכולים לסבול – פחות ממסד, פחות מפעלים ואין פה גדר אז אפשר להשקיף על האינסוף". האם מצפה יאיר הוא התחנה האחרונה בנדודיה של המשפחה? "ממש לא", הבהירה עינב, "ברגע שנוכל, נחזור למסע".

"לשלם כל חודש שכירות זה משוגע בעיניי"

מי שממש עכשיו חי את החיים שעינב מתגעגעת אליהם הוא נתי הורטיג, צלם אופנה וחתונות בן 33, שגר בבית על גלגלים. "יש לי מיטה, מקרר, גז, מזגן וכל דבר שיש בדירה רגילה. אפילו יש לי שתי מיטות וסלון". לפני שעבר לגור על גלגלים, התגורר הורטיג בדירה בראשון לציון עד שיום אחד החליט לשנות כיוון. "התעוררתי וחשבתי על הבית שבו חייתי. החלטתי שפחות מתאים לי לשלם שכר דירה, ארנונה, חשמל ומים בכל חודש. רציתי לצאת מ'מרוץ העכברים' הזה, כך שקניית הבית על הגלגלים הייתה הפתרון שהכי התחברתי אליו. עכשיו, יש לי זכות בחירה ואני יכול להיות איפה שבא לי. כשאני מסיים לצלם אירוע, למשל, אני לא צריך לנסוע בחזרה לדירה במרכז אלא יכול להיכנס הביתה לרכב - ולישון".

מעבר לתחושת החופש והניידות שמעניק לו ביתו הממונע, גם הדאגה לאיכות הסביבה היא שהובילה אותו לבחור לחיות כך. "הבית כולו עובד על חשמל סולארי, כך שאני לא צורך פחם, לא דלק ולא משלם לחברת החשמל אלא משתמש באנרגיה ירוקה וזמינה, ולדעתי זה משהו שצריך להיות בכל בית". כמו כן, כאחד שמתחבר למינימליזם, הסביר הורטיג "מכיוון שהבית קטן, אני נאלץ להחזיק פחות בגדים, פחות נעליים ופחות ציוד. הצפיפות מכריחה אותי להצטמצם ולחשוב על כל פריט ופריט, ולהבין אם אני באמת צריך אותו".

"יש אנשים שחושבים שאורח החיים שלי משוגע", סיפר, "אבל אני חוויתי גם את אורח החיים שלהם, ולשלם כל חודש שכירות זה משוגע בעיניי". אפילו משפחתו, שבהתחלה לא הבינה את הצעד שלו, כבר התרגלה לרעיון. "היה להם קשה לקבל את המעבר שלי אבל בסופו של דבר הם זרמו. תמיד מבקשים ממני להלוות את האוטו-בית שלי לסופי שבוע - אבל זה עדיין לא קרה, הרי זה הבית שלי ולא איזה בית קיץ".

"חזרתי לחיות כמו האדם הקדמון"

כמו הורטיג ומשפחת חג'ג', גם הסופרת והמשוררת סבינה מסג (77) ביקשה לחיות במקום קצת שונה, בלי טלוויזיה, בלי שכנים - וגם בלי מקלחת בתוך הבית. "אני גרה בין הסלעים", סיפרה מסג מהיישוב האקולוגי כליל שבגליל. לפני כ-30 שנה, אחרי שהבית שבו גרה עם בן זוגה הפך ל"משופר ונוח יותר מדי", לדבריה, החליטו השניים להפוך את ביתם לבית הארחה ולעבור לגור בבית שבסיסו מערה קדומה. "הרעיון הוא חזרה לבר, לפשטות, חזרתי לחיות כמו האדם הקדמון – כמו שרציתי, לחזור לקשר ישיר עם האדמה, עם הסלעים, עם הקוצים והסכנות. רציתי להיות בקשר עם המרכיבים של הטבע בלי מיזוג או חימום. אפילו המקלחת שלי נמצאת מחוץ לבית, מכוסה בשיחים ובדקלים, וכשמתקלחים בה התחושה היא כמו ברחיצה במפל בגולן".

בחצר הבית המבודד, ששוכן בתוך חורש טבעי גדול עם בור מים, ניצבים כמה סלעי בראשית שמעמיקים אף יותר את תחושת הטבע הפראי במקום. צורת המגורים הזו מהווה השראה עבור מסג, שהסבירה כי "כשהולכים יחפים על האדמה, מגדלים את האוכל שאוכלים ונעקצים מהקוצים – מרגישים שדורכים על הכדור. כשאני הולכת בשביל שמוביל מהבית שלי למקלחת בחוץ, אני מרגישה שאני נטענת בכוחות שמגיעים מלב הכדור וזו תחושה מעשירה, תחושת חיות אחרת".

בעברה ניסתה להתגורר בעיר ואף שכרה דירה בתל אביב, אבל הרגישה מחסום כתיבה ולכן החליטה לחזור לטבע. "ברור לי שלא כל אחד יכול לחיות ככה", אמרה, "אבל מאז שהייתי ילדה הייתי בורחת למערה מול הים והייתי יושבת לבד וכותבת שירים. בארץ אני נחשבת לחלוצת ה'אקופואטיקה' - שירה שכותבים אנשים שחיים בטבע ויודעים שלפעמים קשה לחיות בצורה הזו ולא תמיד הכול נחמד, כך שיצא שמכל ההתבודדויות שלי אני מייצגת זרם חדש בעולם, זרם שהוא לא נחשב חזרה לאחור אלא לדבר הכי חם".

שינה עם קולות של תנים ברקע

המצטרפים הטריים לטרנד הם יואל ונעמה סלוין, שיחד עם ילדיהם דרור-ליבי וטוב-מאיר עברו לפני כשלושה שבועות להתגורר במשאית. "רצינו לחזור לחיים פשוטים, לגור במרחב פתוח, ללכת יחפים, לנשום אוויר, להתעורר בכל בוקר עם נוף אחר ולא להיכנס לבניין בעיר", הסבירה נעמה, "בנוסף, רצינו להכיר אנשים ולחוות עוד מקומות בארץ". נעמה היא קרמיקאית ויואל הוא נגר, והמשאית משמשת עבורם גם כבית וגם כסטודיו שבו הם יוצרים ומציגים את יצירותיהם.

המשפחה הינה חלק מרשת היזמים של ארגון "ארץעיר", ארגון הפועל לקידום קהילתיות עירוניות בכל הארץ. במקור גרו בירוחם ועבדו עם נוער בסיכון שסייע להם בסטודיו. כעת, משעברו למשאית, ינדדו עם הפעילות ברחבי המדינה. "אנחנו רק בתחילת הדרך כך שעדיין אין לנו מסקנות על המעבר, אבל בינתיים הכול טוב, לפחות מבחינת המערכות - יש אמבטיה, גז ומדיח כלים. עם זאת, מבחינת ההסתגלות אנחנו צריכים עוד קצת זמן כי המשאית שונה מאוד מבית רגיל". לדבריה, על בני המשפחה להתחיל להתרגל למקלחות קצרות במיוחד, ישיבה מסביב למדורה בערב ושינה עם קולות של תנים ברקע. "זה שונה, אנחנו מרגישים כאילו שאנחנו באמצע היער", סיכמה נעמה, "אבל זה כיף ומאתגר. יש כאן אידיאולוגיה, אהבה והתנסות במשהו חדש. אנחנו מרגישים שהתחלנו את המסע".

ארבע המשפחות הללו לא לבד. לאחרונה, יותר ויותר אנשים מחליטים לשבור את השגרה ולעבור להתגורר במקומות פחות מקובלים. רובם ככולם מספרים על חיים שקטים, מחוברים לאדמה, מאושרים, ובעיקר - הרבה יותר שלווים ורגועים. האם בשנים הבאות המגמה תתרחב אף יותר? לפי המודעות המתגברת שסוברת כי על בני האדם להתחבר לטבע ולנשום אוויר פסגות, וכמו גם לפי מחירי הנדל"ן שרק הולכים ועולים - ככל הנראה, התשובה היא כן.