מלחמות מים ותצוגת תינוקות: מהיכן הגיעו המסורות של שבועות?

בתקופה שבה עמד בית המקדש בירושלים, חג השבועות היה אחד משלושת החגים שבהם נהגו בני העם לעלות לרגל למקום המקודש, להעלות קורבנות ולהביא מביכורי הארץ כמנחה לאל. מנהגים אלה אומנם פסו מן העולם עם חורבן בית המקדש, אך ברבות השנים מסורות אחרות הפכו לחלק בלתי נפרד מהחג המבשר את בוא הקיץ. כיצד הפך חג הקציר ל"חג המים"– ומה הקשר בין מתן תורה לאכילת מוצרי חלב?

"ארץ זבת חלב - חלב ודבש"

סימן ההיכר המובהק ביותר של חג השבועות הוא אכילת מוצרי חלב. באופן היסטורי, מקורותיו של המנהג נעוצים ביהדות אשכנז, אך כיום מדובר במנהג הרווח בחברה הישראלית בכללותה, ללא הבדלי עדות ומוצאים.

הסברים רבים ניתנו לשאלה כיצד הפכו מאכלי החלב כה מזוהים עם החג. "כמו הרבה מסורות, קשה מאוד לדעת איך זה התחיל", הסבירה ליאור לקנר, חוקרת חגים במכון שיטים ומובילת מיזם "אסיף", המבקש להנגיש לציבור תכנים אודות החג וליצוק משמעויות נוספות למנהגיו. "פעמים רבות, אחרי שכבר יש מסורת מלבישים עליה רציונל". עם זאת, סיפרה, ישנם כמה הסברים מקובלים לשורשים שמהם צמח המנהג.

אחד מהם, למשל, נעוץ במנהג שהחל במאה ה-16, אז נהגו להתחיל ללמד את הילדים תורה בחג השבועות, בשל התבססותו בגולה כחג מתן תורה. במעמד זה הוענקו לילדים מאכלי חלב ודבש. "כדי לגרום לילדים לאהוב את לימוד התורה, היו מורחים את אותיות הא"ב בדבש וחלב", סיפרה לקנר, "ברוח הפסוק משיר השירים 'דבש וחלב תחת לשונך'". הסבר נוסף מתייחס אף הוא למעמד מתן תורה, ולפיו, כאשר בני ישראל ירדו מהר סיני, הם נאלצו לאכול מאכלי חלב היות שלא היו ערוכים להכין מאכלי בשר, הדורשים הכנה ממושכת יותר.

לקנר הוסיפה כי מנקודת מבט היסטורית, ייתכן שניתן לקשור את מנהג אכילת מוצרי החלב גם להיבט החקלאי. בעבר, לא ניתן היה להשיג חלב ואת תוצריו באופן תדיר כפי שאנו רגילים היום, ואילו חג השבועות חל בשיא עונת ההמלטות של הצאן והבקר, שהביאה עמה שפע של חלב. "בימים שבהם לא היה ניתן לשמר חלב כל השנה, זו הייתה סיבה לחגיגת חלב", הסבירה.

הסבר נוסף שהוענק למנהג, סיפרה לקנר, הוא החיבור שנעשה במסורת היהודית בין חלב למעשי גבורה של נשים. מגילת רות הנקראת בחג מגוללת את סיפורה של רות המואבייה, הנתפסת כסמל לעוצמה ותעוזה נשית. על אף שבסיפור המגילה לא מופיע החלב באופן מפורש, הסבירה לקנר, פעמים רבות מקושרים סיפורי גבורה של נשים לחלב – למשל בסיפור המקראי על יעל שגברה בעורמה על סיסרא, וכן בספר יהודית, שהשתמשה אף היא בחלב לשם הרדמת שר הצבא האשורי.  

"החיבור בין החג לחלב התעצם במדינת ישראל", הסבירה לקנר. "יש להניח שהדבר קשור בהחזרת החג בתקופת החלוצים למהותו כחג הביכורים, החוגג את התוצרת החקלאית והתעשייתית שנוצרה בארץ - בין השאר תעשיית החלב". חברת תנובה, שהוקמה בשנת 1926, הפכה עד מהרה לשחקנית מרכזית בתחום, ומשווקת עד היום את מוצריה כמשקפים עשייה ותוצרת ישראלית מקומית.

במידה רבה, חברות החלב מינפו את מנהג השבועות לטובת שיווק מוצריהן ויצאו לאורך השנים במסעות פרסום שקשרו בין החג למאכלי חלב. בשנים האחרונות, עם עליית אורח החיים הטבעוני, נשמעים קולות הולכים וגוברים המבקשים לנתק את הקשר ההדוק שנוצר בין תעשיית החלב למנהגי החג, ומבקשים להסיט את הדגש למאכלי חג שאינם מבוססים על תוצרת מהחי.

"מים מים בששון"

לחג השבועות שמות רבים – חג מתן תורה, חג הקציר ויום הביכורים – אך בחברה הישראלית בת זמננו הוצמד לו כינוי נוסף: "חג המים". מנהג זה, במסגרתו שופכים החוגגים מים איש על רעהו, התפתח והשתכלל ברבות השנים – והיום ילדים רבים בוחרים לבלות את יום החופש במלחמות ומשחקי מים זה עם זה.

"המקורות של מנהג שפיכת המים נעוצים ביהדות צפון אפריקה", הסבירה לקנר, "שנהגו לשפוך מים מגגות הבתים על הבאים והשבים מבית הכנסת, על בסיס האמונה העממית שלפיה אדם ששופכים עליו מים בחג בשבועות לא יאונה לו רע כל השנה". כמו כן, הוסיפה, סביר כי שורשי המנהג נעוצים גם בעובדה שחג השבועות מציין את מעמד הר סיני – שבו קיבלו בני ישראל את התורה: "במדרשים שונים התורה משולה למים, מטאפורה לנוזל החיים הבסיסי וההכרחי". באופן זה, ניתן לשער מדוע דבק בחג מנהג "מלחמות המים" – גם אם המקור הראשוני לכך כבר נשכח.

"מקצות הארץ באנו – הבאנו ביכורים"

בימי בית המקדש, נהגו בני העם לעלות לרגל למקום המקודש, ולהקריב את קורבן "שתי הלחם"- החיטים הראשונות שצמחו בשנה. קורבן זה סימן את תחילת עונת הבאת הביכורים, שנמשכה מחג הקציר (שבועות) ועד חג האסיף (סוכות), ובמהלכה בני ישראל העניקו לכוהנים בבית המקדש את הפירות הבשלים הראשונים של שבעת מיני ארץ ישראל.

כבר אלפיים שנה שבית המקדש לא עומד על תילו – אך מנהג הבאת הביכורים לבש במהלך השנים צורות שונות ועד היום ניתן לאתר אופנים שונים המשמרים אותו, ולא רק במסיבות החג בגני הילדים. כבר בראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל הונהגו בקיבוצים, בכפרים ובמושבים ברחבי הארץ טקסי הבאת ביכורים, שבהם בין היתר נהגו לציין את עת הקציר ולהציג לראווה את התוצרת החקלאית המקומית.

"הייתה תחרות בין ענפי הקיבוץ - כל ענף הציג את תוצריו בעגלה גדולה עם תפאורה ומופעים, ומי שערך את התצוגה המרשימה ביותר הוכרז הענף המנצח", סיפרה רינת שרון, שגדלה בקיבוץ גבעת ברנר. "כולם השקיעו מאוד. ענף גידולי השדה היה עורך הצגה גרנדיוזית - היו לוקחים חלקת שטח ומציגים את כל שלבי העיבוד שלה: זריעה, השקייה וקציר". כילדה, שחזרה שרון, היא השתתפה בתצוגת פינת החי: "בנו מגלשה על העגלה, וכל ילד התגלש עם החיה האישית שלו. אני הייתי עם הארנב, והוא שרט אותי - אבל אסור היה לצייץ".   

"זה היה אירוע מאוד משמעותי ומושקע", סיפרה שרון. "היו נערכים לקראתו שבועות רבים מראש, עושים חזרות, בונים, מרכיבים. תמיד היו מגיעים מבקרים מחוץ לקיבוץ שרצו להשתתף בחגיגה. עם השנים עניין התחרות שכך, כי זו הייתה השקעה מטורפת, אבל עדיין נשאר הטקס. הוא היה נערך בשדה, היו יושבים על ערימות של חציר, מציגים לראווה את הענפים השונים ואת ההתפתחויות הטכנולוגיות". מנהג נוסף של החג שהשתרש בקיבוצים הוא תצוגת תינוקות: מדי שנה בחג השבועות נהגו להציג לראווה את התינוקות החדשים שנולדו בקיבוץ במהלך השנה החולפת - המסמלים אף הם "ביכורים".

נראה כי באופן מסורתי, חג השבועות משלב בתוכו מקורות ויסודות מגוונים – החל מחגיגת התוצרת החקלאית, דרך סיפור המגילה המשקף ערכי אחוות נשים ודאגה לגר, ועד מעמד קבלת התורה – אירוע מכונן בהיסטוריה של עם ישראל. שלל המקורות הללו קיבלו ביטויים שונים באמצעות מנהגים שאומצו בחברה הישראלית - וממשיכים להתקיים בה עד היום, באופנים שונים ומעודכנים.