שורדת השבי אגם ברגר בקבר יוסף: "הם צריכים את התפילות שלנו"
ברגר הגיעה לקבר יוסף שבשכם, שם הודתה על חזרתה הביתה, והתפללה להשבתם של החטופים שנותרו בשבי חמאס בעזה: "לא לשכוח אף אחד. הם צריכים אותנו". לחיילים ולחיילות אמרה: "אתם באמת גיבורים". אימה מירב הוסיפה: "השבת החטופים - המשימה היהודית, הלאומית והמוסרית הראשונה במעלה"
שורדת השבי אגם ברגר, שנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר ושוחררה משבי חמאס אחרי 482 ימים, הגיעה הלילה (בין ראשון לשני) לקבר יוסף שבשכם יחד עם אמה מירב, לצד ראש מועצת שומרון יוסי דגן והרב אליקים לבנון. היא הודתה על חזרתה הביתה, והתפללה להשבתם של 59 החטופים שעדיין מוחזקים בעזה: "לא לשכוח אף אחד. הם צריכים אותנו, הם צריכים את התפילות שלנו, הם צריכים אותנו חזקים בשבילם". ברגר הודתה גם לחיילי ולחיילות צה"ל: "אני רוצה להגיד לכם תודה. תשמרו על עצמכם, אתם באמת גיבורים".
מירב, אמה של אגם, אמרה: "אחרי 7 באוקטובר, היו פעמיים שכמעט הגעתי לקבר יוסף, תכננו ולא צלח, והיום זה קרה. זה מרגיש שיוסף הצדיק הזמין אותך, שזה יקרה יחד איתך, מפה לבקש לגאולת עם ישראל, את אחי אנוכי מבקש, דבר שחשוב גם אחרי שאגם חזרה ולאגם בכלל, לרגע מבקש את האחים שלנו חזרה. אני חושבת שזו המשימה היהודית, הלאומית והמוסרית הראשונה במעלה".
היא הוסיפה: "בשבי, לאגם הייתה חסרה מאוד המשפחה. משפחה זה ערך קדוש. אנחנו צריכים לחזור לבסיס ולראות את עצמנו כמשפחה, שיזכו החטופים להגיע לכאן למקום הקדוש הזה, ששייך לנו היהודים, לא באישון לילה. אגם נחטפה כיהודיה וזה הזמן שלנו לחזור לזהות שלנו ולערכים שלנו, לנהוג כיהודים".
בשבוע שעבר סיפרה ברגר בריאיון לקרן נויבך בכאן רשת ב' על תקופת השבי, היחס של המחבלים אליה ואל חברותיה, הרגעים האחרונים בעזה והמאבק להשבת החטופים שנותרו בעזה: "הם צריכים לדעת שנלחמים עליהם. זה לא סחר באנשים, אין מה לעשות, צריך לשלם מחיר ולהילחם עליהם למרות שהם גברים. מתעללים בהם בדרך אחרת. המחבלים מחשיבים כל מי שעשה צבא כחייל".
לדבריה, כשהייתה בשבי עם חברותיה, "היה קשה לשמוע דיבורים על 'עסקה'. הרגשנו שהחיים שלנו לא שווים מספיק, אבל חיזק אותנו לשמוע שיש מי שנלחם עלינו. מה שהחזיק אותי בשבי זו האמונה, לשמור על עצמי בריאה כדי שאחזור כך למשפחה שלי".
בהמשך הריאיון הוסיפה: "באחת הפעמים הביאו שני סידורים, תקציר של ספר ועיתון – שנתן לנו תשובות לשאלות. עד אז היו לנו המון שאלות. לא הבנו מה קרה, איך לא ראו את 7 באוקטובר. זה הציק לנו, כי היינו בשבי מכל מיני מקומות. כל אחת ניסתה להבין איך זה קרה". על יחס המחבלים אמרה: "זה היה תלוי בתקופה, חלקם התחלפו. יום אחד התייחסו טוב, יום אחד מישהו היה רב איתנו על מה מותר אצלם או אסור. היו מעבירים אותנו מבית לבית".
