עומר שם טוב עונה ליוצרי "נז"א": "במשך 505 ימים אני הייתי נזק אגבי"
שורד השבי עונה ליוצרי הסרט מעורר הסערה בטור אישי שפרסם ב"וול סטריט ג'ורנל", ובו הוא כותב שמה שמטריד אותו זה לא הבחירה להראות את הסבל הפלסטיני, אלא שהסבל שלו לא נראה כלל: "אם פצצה ישראלית הייתה הורג אותי, חמאס היה מנצח פעמיים: אני הייתי מת, וישראל הייתה אחראית"
שורד השבי עומר שם טוב עונה ליוצרי הסרט הדוקומנטרי מעורר הסערה "נז"א", בטור אישי שהוא פרסם היום (רביעי) ב"וול סטריט ג'ורנל" בארצות הברית, שבכותרתו נכתב: "אני יודע מה זה להיות נזק אגבי. במשך 505 ימים, זה מה שהייתי".
"חייב שיידעו מה עברתי, זה חלק ממני": עומר שם טוב פותח הכל
"הסרט האנטי-ישראלי לא יצא לאקרנים בישראל, ולא ראיתי אותו", כתב שם טוב בפתח דבריו, "הסרט מתאר מלחמה שבה נהרגו אזרחים פלסטינים ללא צורך, ואפילו במכוון. מה שהביא את המלחמה הזו לעזה - הטבח וחטיפת בני הערובה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 - נמצא ברובו מחוץ לפריים".
"חמאס חטף אותי מפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר והחזיק אותי בעזה במשך 505 ימים, רוב הזמן בדירות באזורי לחימה פעילים", מספר שם טוב בטור, "היה הרבה ממה לפחד בשבי. רעב. החוטפים שלי. לא לראות שוב את משפחתי. אבל גם פחדתי מחיל האוויר הישראלי. לטייסים הישראלים שמעל לא היה מושג איפה אני. לפעמים, כשהחוטפים שלי ציפו להתקפה ישראלית, הם ברחו והשאירו אותי מאחור. אם פצצה ישראלית הייתה הורג אותי, חמאס היה מנצח פעמיים: אני הייתי מת, וישראל הייתה אחראית".
"אחד החוטפים שלי סיפר לי שאמו קיבלה שיחת טלפון שהזהירה אותה לעזוב את ביתה, משום שתקיפה ישראלית עלולה לסכן אותה", המשיך שם טוב, "השיחה הגיעה מצה"ל. חמאס ידע היכן אני נמצא והשאיר אותי למות. ישראל לא ידעה את מיקומי, אבל היא ידעה היכן אמו של החוטף שלי והתקשרה לוודא שהיא לא נהרגה בטעות. אני הייתי חטוף, מורעב ומעונה על-ידי בנה - בזמן שהצבא שלי ניסה לשמור על אמו בחיים".
"ישראל רצתה נואשות שאחזור הביתה. אבל לא בכל מחיר", הוסיף, "היו אזרחים פלסטינים ביני לבין ישראל. אז ישראל פיזרה כרוזים, שלחה הודעות, ביצעה שיחות טלפון והורתה על פינוי. היא ניסתה למזער את הנזק האגבי. ראיתי גם מה משמעות המוות לצד השני. יום אחד, החוטפים שלי חגגו לאחר שאנשי חמאס הרגו חיילים ישראלים. למחרת, ישראל הפציצה את האזור שבו הוחזקתי. הייתי מבועת, המחבל שלידי היה מאושר. מבחינתו, כל פיצוץ היה הוכחה להצלחה - תראו מה גרמנו לישראל לעשות. תראו כמה פגענו בהם. הבנתי משהו אז. עבור חמאס, הרס עצמו יכול להיות ניצחון. כל עוד יש מוות משני הצדדים, חמאס יכול לנצח".
עוד כתב שם טוב: "אחרי שחזרתי הביתה, למדתי שהמספרים משקפים חלק ממה שראיתי. האו"ם דיווח שכאשר משתמשים בנשק נפיץ באזורים מיושבים, כ-90% מההרוגים והפצועים הם אזרחים. למרות שהיחס המדויק בעזה שנוי במחלוקת, גורמים צבאיים ישראלים ואנליסטים אמריקנים העריכו שבין 1.5 ל-2 אזרחים פלסטינים נהרגו על כל חמוש שחוסל - מספר נמוך עבור לחימה כה עזה בשדה קרב עירוני. זה לא קרה במקרה. אזהרות, פינויים והחלטות לא לתקוף הצילו חיים פלסטינים. ישראל גם שילמה מחיר על ההחלטות הזהירות הללו. הם נתנו לחמאס זמן. הם חשפו חיילים ישראלים לסכנה גדולה יותר. והם השאירו בני ערובה כמוני זמן רב יותר בשבי".
"ילד פלסטיני מת לא הופך לפחות מת בגלל סטטיסטיקה, אבל גם אסור לנו להתעלם ממה שישראל סיכנה כדי להפחית את המספר הזה. אם ישראל הייתה פחות דואגת לנזק אגבי, אולי הייתי חוזר הביתה מוקדם יותר. פחות חיילים ישראלים אולי היו מתים. פחות בני ערובה אולי היו מתים. אבל יותר פלסטינים היו מתים".
"זו הסיבה שהסרט "נז"א" מטריד אותי. בפסטביל וונציה זכה הסרט לתשואות סוערות שנמשכו יותר מ-24 דקות. כחטוף לשעבר, הדקות האלה הרגישו כמו מטר של סכינים. לא בגלל שהסרט מראה את הסבל הפלסטיני, שהוא אמיתי וראוי להיראות. מה שכואב הוא שהסרט לא רואה אותי. הוא רואה את הסבל בעזה, אבל לא את מה שהביא לשם את המלחמה - התכנון של חמאס, רצח המשפחות ב-7 באוקטובר, האנשים שנגררו מבתיהם ומפסטיבל מוזיקה. בסיפור הזה, אולי גם אני נזק אגבי".
"כוח צבאי, נשק וטכנולוגיה חשובים", סיכם שם טוב, "אבל יכולתה של חברה להגן על עצמה חייבת להיות תלויה במשהו פשוט יותר - הבהירות המוסרית לדעת שיש לה את הזכות לעשות זאת. אסור שיהיה עוד 7 באוקטובר. יש לנו את הזכות להבטיח שלא יהיה. ואנחנו לא צריכים להתבייש בכך".