דניאל אלוני: "300 יום בעזה - סיוט נצחי; תחזירו אותם מיד"

כשישראל בכוננות שיא לקראת תגובת איראן וחיזבאללה, ו-115 חטופים וחטופות עדיין בעזה, דניאל אלוני, ששוחררה מהשבי, נשאה הערב (חמישי) מונולוג מצמרר בפתח המהדורה המרכזית: "300 יום בעזה. חשבתי איך לתאר, איך להסביר, איך להמחיש למי שלא היה שם מה זה אומר להיות בעזה. ואין מילים שיכולות להעביר את מימדי האימה".

"להיות מוחזקת בידי מחבלים זה פחד, חרדה משתקת. להיות מוחזקת ביחד עם ביתי הקטנה מעצימה את תחושת הבעתה עוד יותר, זה לחיות בתוך סיוט יומיומי ומתמשך. לנשום את אבק המנהרות זה גיהנום בכל שאיפה ונשיפה. החופש נלקח מאיתנו בבוקר השביעי באוקטובר והיינו נתונים לחסדיהם של מרצחים נתעבים, מחבלי החמאס. מאותו היום לא היה בוקר ואין לילה, אין שמש ואין אוויר. אין כמעט אוכל, שינה או מקלחת, אי אפשר לישון, אי אפשר לחלום, חיים וישנים סיוט מתמשך. אי אפשר להתנחם בקרן שמש, או בטיול קצר, פשוט אי אפשר".

"כל כך הרבה אנשים מנסים לעזור, ביניהם לוחמים אמיצים שמקריבים את חייהם בניסיון לחלץ חטופים ולהם, ללוחמים ולמשפחותיהם, כולנו חייבים המון. גם תודה אינה מספקת. אבל הממשלה ומקבלי ההחלטות מפקירים את החטופים באי סגירת עסקה. בכל יום שעובר ההפקרה נמשכת, מחריפה, בכל יום שעובר אנחנו מפקירים את האנשים שלנו - שיכלו להיות כל אחד מכם- בדיוק כפי שזו הייתה אני ובני משפחתי. ובינתיים היקירים שלנו סופגים התעללויות שאי אפשר לדמיין. עם חלקם הייתי שם, במנהרות של עזה. אי אפשר, אבל צריך, חובה לדמיין, לזכור, להזכיר, ובעיקר לפעול כדי להוציא אותם משם - בעסקה - עכשיו. כל רגע בשבי הוא גיהנום נצחי, אכזרי, מכאיב ושורט. דמיינו לעצמכם: איומי אקדח, מפלצות אדם, גוף שהופך מחולל, ייסורי נפש, עינויי שינה".

"300 יום בעזה. עוד פחות מחודשיים הם כבר שם שנה. שנה שלמה בעזה. ומה אז? האם גם אז נתכנס? ונציין ונספור? כבר ספרנו 100, ספרנו 200 ועכשיו אנחנו סופרים 300. האם כל מה שנותר לנו זה רק לספור ולציין? ואני אומרת: אסור לנו, פשוט אסור לנו להפקיר להשאיר אותם שם.נמקים בשבי, אנשים חיים ולא חיים שמוחזקים בעזה, האנשים שלנו, המשפחה שלנו, ילדים, אחים, בנות בנים והורים, שם המחשכים. רק עסקה תחזיר אותם אלינו".

"גם כעת כשאני כאן, כבר מאתיים חמישים ואחד מאז שיצאתי מהגיהינום, לעולם לא תחלוף לי האימה מהימים שישבנו בהם בהפסקות חשמל במשך שבועות בבטן האדמה. לעולם לא אצא לגמרי מהמנהרות, או אשכח את הימים של הרעב שבהם הייתי צריכה לדאוג להאכיל את הבת שלי. לנצח יצרבו בי ריחות הצחנה, הליכלוך והפחד שלא נשרוד את השבי. אני שוחררתי לפני 251 ימים ואני מתביישת לומר שאנחנו מציינים 300 ימים שאנשים אהובים עדיין נמצאים שם בסיוט שנמשך נצח. די! תחזירו אותם הביתה עכשיו!".