מני גודארד נטמן: "למען זכרך, נילחם שתוקם ועדת חקירה ממלכתית"

בבית העלמין בקיבוץ בארי הובא היום (שני) למנוחות מני גודארד, בן 73 במותו, שנרצח ונחטף ב-7 באוקטובר, והושב בשבוע שעבר לקבר ישראל אחרי יותר משנתיים בשבי בעזה. "אני נשבעת לך אבא", ספדה לו בתו, בר גודארד, "למען זכרך ולאורך - אלחם שתוקם ועדת חקירה ממלכתי ושהאשמים יישאו באחריות. כן - גם מול ממשלה שנשבעה לעשות הכול כדי למסמס את החקירה. אלחם שתהיה פה מדינה טובה יותר. מדינה שרואה את האזרחים שלה ונלחמת למענם, מדינה שלוקחת אחריות, מדינה שתהיה ראויה לילדים שלנו. מדינה שוויונית וחופשית לכל אחד אדם. אבל לפני הכול אני נשבעת שאלחם עד שדרור, רני וסותטיסאק יהיו בבית. בדיוק כפי אתה היית עושה"

"באותה נחישות שבה אמא ואתה הלכתם כל שבת להפגנות למען הדמוקרטיה, המוני ישראלים מדהימים קמו ונאבקו כדי שאתה וכל החטופים תחזרו הביתה", הוסיפה, "ובהזדמנות הזאת אני רוצה לומר תודה לכולכם, לכל האנשים שליוו ומלווים אותנו בדרך הזאת. תודה לעזריה ההקצין המלווה שלנו, ליואב הקמ"ן תודה על הליווי. תודה על היושרה. תודה שהנחת בפנינו את האמת גם כשהיא הייתה קשה וגם כשלא היה מה להניח. תודה למנהלת החטופים והנעדרים, לגל הירש, ליפעת, ליואל. תודה למטה להשבת חטופים ונעדרים - האירגון האזרחי הכי מעורר השראה ותקווה במדינת ישראל. מקום שהיה לי לבית, אנשים שהפכו להיות לי לב".

"תודה לחיילי צה"ל הגיבורים, תודה שאתם מראים איך נראית לקיחת אחריות, תודה שאתם הולכים לכל משימה. תודה למיכה קליין ולענבר ולקיבוץ להב. לקראת סיום אני חוזרת אליך אבא וממילא אני תמיד איתך. סליחה שלא הספקת להגשים את כל החלומות שלך, סליחה שהבית שלכם הפך לשדה קרב, סליחה שהלכת מאיתנו מוקדם מדי, סליחה שהיית בעזה כל כך הרבה ימים, סליחה שלא הספקת לראות את הפועל מביאה את הגביע".

מור גודארד השרוני, בתו של מני, ספדה לו: "אבא, אני עומדת פה בבית העלמין של קיבוץ בארי. בית העלמין שהשקט והעצב שלו מספרים כל כך הרבה על היום הנורא ההוא. שנתיים וכמעט חודשיים עברו מאז השבת השחורה. והיום אנחנו זוכים סוף סוף להיפרד ממך. ואיך נפרדים? איך נותנים מקום לכל כך הרבה כאב ועצב? כי זה כואב וזה עצוב וזה שובר את הלב. אבא שלי, אתה שהיית האיש עם הלב הכי גדול בעולם. נכון שכל ילד חושב שאבא שלו הוא הכי מכולם, אבל אתה באמת היה כזה".

"ביממה אחת גם נלחמנו עלינו ועל הבית שלנו, כל אחד בביתו. וגם הפכנו יתומים. לאחר חודשיים של הלם מהמצב החדש, הוספנו לעצמנו טייטל נוסף, קשה וקודר. הפכנו לאחת ממשפחות החטופים. המחבלים לא הסתפקו בכך שגזלו אתכם מאיתנו. הם שללו גם את הזכות הכי בסיסית שיש - לקבור אותך לצד אמא. המאבק להחזרת החטופים היה ארוך, מתיש וסיזיפי. היו רגעי שפל קשים, פחד וחרדה שלא ידעו גבולות. ובעיקר אינסוף סימני שאלה. והיו גם המון רגעים שרציתי להרים ידיים. להשתבלל בתוך הקונכיה שלי. כי באיזה עולם צריך להאבק על קבר? באיזה עולם סוחרים כך באנשים?".

בזכותכם, בזכות הערכים שנתתם לנו, המשכנו בכל כוחותינו. וכשהותשנו - גייסנו עוד כוחות - מכם. ידענו שזה לא רק המאבק הפרטי שלנו. זהו מאבק על צביונה של מדינת ישראל. כי לא תהיה פה תקומה ולא יהיה פה תיקון - עד שאחרון החטופים, יהיה בבית. והמאבק הזה לא הסתיים. כי עדיין ישנם שלושה חטופים בעזה. אחד מהם הוא דרורי של יובל ודורית חבריך הטובים. אני יודעת שבמקומנו לא היית עוצר עד שכולם יחזרו. עד שנשקם את האמון ואת הערכים שעל בסיסם הוקמה המדינה שכל כך אהבתם.

"ואבא, במעמד הזה אני רוצה גם להתנצל בפניך. סליחה שהיית המגן האנושי. סליחה שעברת את הסבל הזה. סליחה שהמדינה לא הייתה שם והצבא לא היה שם. סליחה שלא היה מי שייגן עליך. לא הגיע לך מוות כזה. לא הגיע לך להיות 769 ימים מוטל ברחובות עזה. וסליחה נוספת, על כך שגם אחרי שנתיים וחודשיים, הממשלה שבמשמרת שלה נרצחת, עדיין לא חושבת שמגיע לציבור תשובות. רק אתמול החליטו חברי הממשלה שלא תקום ועדת חקירה ממלכתית לטבח השבעה באוקטובר".

"האסון הנורא ביותר שידע העם שלנו מאז השואה - לא מצדיק בעיני המנהיגים שלנו ועדת חקירה עצמאית ובלתי תלויה. אנחנו שנותרנו לבד בקו הראשון מול האויב בשבעה באוקטובר, אנחנו שהגנו בידינו על עצמנו ועל ילדינו. אנחנו שאיבדנו את היקרים לנו מכל - אומרים באופן ברור: לא נסכים שהאחראים להפקרה יֵמָנוּ את האחראים לחקירה. אנחנו לא נשתוק ולא נפסיק להיאבק - עד שתקום פה ועדת חקירה ממלכתית שתספק תשובות אמיתיות ותדאג שאסון שכזה לא יחזור על עצמו וכל הנושאים באחריות ישלמו את המחיר. לא נעצור ולא נתייאש. ברור לי שזה גם מה שאתם הייתם עושים אילו הייתם כאן במקומנו".

"אבא שלי, עכשיו אתה פה. נקבר באדמת בארי שכל כך אהבת. ליד אהובת ליבך. בשבילך המסע הזה נגמר. גופך יוכל לנוח עכשיו. ונשמתך חופשית. אני רוצה להודות לך על 40 שנה מופלאות עם אבא שאין מדהים ממנו. ולהודות לך ולאמא גם על האחים המדהימים שלי. תן לה חיבוק גדול מאיתנו. מבטיחים שאין לכם מה לדאוג. אנחנו נהיו בסדר. נוח על משכבך בשלום. תודה שהיית אבא שלי".

גוני, בנו של מני, ספד לו: "אבא היקר, יותר משנתיים אני רוצה להגיד לך שאני אוהב, שאני מתגעגע, ואני רוצה גם לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחתי להציל אותך ואת אמא, סליחה שלפעמים לא הייתי בן טוב, סליחה שלקח יותר מדי זמן להביא אותך לקבורה לצד אמא של כך אהבת. אני רוצה להגיד תודה על הכל - תודה שהענקת לי משמעות בחיים, להרגיש נאהב, לא וויתרת עלי לא משנה מה".

"אני זוכר שאני מצוברח הייתי בא אליך. לא דיברנו, רק התחבקנו. החיבוק שלך היה כל כך מיוחד, חיבוק אוהב, חיבוק שנותן תקווה, חיבוק של בטחון. אני תמיד אזכור את הרגעים שלנו יחד - הטיולים, הקולנוע, כל המקומות שהיינו אוהבים ללכת אליהם, אתה ואני. אבא יקר שלי, אתה יכול לנוח לך בשלווה עם אמא למעלה. אתם יכולים להסיר את הדאגה שלכם עלינו, אנחנו שורדים בחיים האלה בזכותכם. אבא שלי, תנוח בשלווה, אתה תמיד תיהיה הלב הפועם והחזק שלי. שלך, גוני".

נעם יצחקי, חברת קיבוץ בארי, סיפרה: "כוח העל של מני היה הקשר עם האנשים. מאגרי הנדיבות שלו לא ידעו תנאים ולא ידעו גבולות. הוא סייע לקרוב ולרחוק, בין אם מדובר בבן משפחה, בחייל בודד או בעובר אורח שהגיע במקרה לבריכה. המילה 'לא' נעדרה לעד מהלקסיקון שלו. הוא היה ונותר הכתובת שאליה פונים עם כל בקשה לעזרה, האדם שעל כתפיו הרחבות אינספור אנשים יכלו להישען. רשימת חבריו נפרשת על פני דורות ומרחבים עצומים והיא הקאנון של ארץ ישראל היפה. מעמיתיו לנשק בסיירת, דרך ותיקי הכדורגלנים של הפועל באר שבע ועד לוותיקי העמק ואוהדי הפועל. מני קצר פירות רבים בכל תחנה שעבר בה. אך לא היה לו הישג שהתגאה בו יותר מהמשפחה הגדולה שהוא בא ממנה ומהמשפחה האהובה שהקים".

"הוא היה בעל מסור לאיילת, אח אוהב לשלושת אחיו, אב מושלם לארבעת ילדיו וסב נערץ לששת נכדיו. ולא פחות מכל אלו גם היה בן מסור במיוחד ליעקב אביו. עם ההתדרדרות במצבו הרפואי של יעקב, מני נלחם בכל הדרכים האפשריות כדי להביאו לבארי. שנים ארוכות טיפל בו במסירות אינסופית, בענווה נוגעת ללב ובגאווה גדולה לא פחות, עד למותו של יעקב בגיל 98".

"מני אהב בכל ליבו העצום את הארץ הזו, את שביליה, שיריה ואנשיה. הוא אהב את בארי על כל חבריו וחברותיו וזכה להערצה כללית בקרב בני דורו והבאים אחריו. בכל בית בבארי ניתן למצוא אדם שרואה במני שותף לדרך וחבר לחיים. בשנים האחרונות איילת והוא התחברו לפרלמנט העמק וארגנו ערבי שירה שמילאו מפה לפה את בית העם של בארי. במקביל הוא המשיך לחרוש את שבילי הארץ, לעיתים ביחד עם איילת ולעיתים עם חבריו האהובים מהמילואים. מחוץ לבית הקים בוסתן שהצמיח תפוחים ומנגו ותות אפגני. בטקס מיוחד עם חבריו העניק לבוסתן את השם ערבה, על שם הכיתה האהובה שלו. בוסתן מוריק ופורה כמו האדם שהצמיח אותו, בוסתן שפירותיו עוד ישובו לצמוח".

"בשבת השחורה, 7.10.2023, נרצחו מני ואיילת על ידי מחבלים בני עוולה במסגרת התקפת הטרור הנפשעת על יישובי הדרום. עד לרגעים האחרונים שלהם היו מני ואיילת יחד בבית שכה אהבו, בקיבוץ שהיה להם לבית. ארבעה חודשים לאחר האסון, ב-8 בפברואר 2024 הודיע קיבוץ בארי כי גופתו של מני נחטפה ומוחזקת ברצועת עזה. במשך למעלה משנתיים, משפחתו, קהילת בארי וחבריו של מני פעלו בכל דרך כדי להשיבו לקבורה בישראל. לאחר 769 ימים ולילות ארוכים עד כאב, נסגר סופסוף המעגל ומני שב ארצה. מני הותיר אחריו ענן עצום של אהבה - המוני שותפים לדרך ומשפחה אוהבת וקרועת לב - ארבעה ילדים ושבעה נכדים, שהצעירה בהם, נגה, נולדה מספר חודשים לאחר הירצחם של סבה וסבתה. יהי זכרו ברוך".

בבוקר 7 באוקטובר, מני הסתתר עם אשתו בממ"ד בביתו שבקיבוץ בארי. לאחר שביתם הוצת, השניים הצליחו להימלט - אך המחבלים ארבו להם מחוץ לדלת. מני נרצח ונחטף לעזה ואשתו איילת הסתתרה בשיחים במשך כמה שעות, עד שנרצחה גם היא. רק בפברואר 2024, אחרי חודשים בהם ההערכה הייתה כי הוא נרצח לצד אשתו אך גופתו לא אותרה, נמסרה למשפחת גודארד ההודעה לפיה מני נחטף לעזה. בחודש מרץ השנה כשל מבצע לחילוץ גופתו מרפיח - כאשר צה"ל ושב"כ הודיעו כי הושבו ממצאים המשויכים אליו. מני היה בן 73 במותו והותיר אחריו ארבעה ילדים ושישה נכדים.