קיבוצי העוטף מציינים שנתיים לטבח: "מתוך האפר נבנה חיים חדשים"

לציון שנתיים לטבח 7 באוקטובר, קיבוצי עוטף עזה קיימו היום (שני) אירועי זיכרון קהילתיים, וקהילת ניר עוז יצאה בשיירה מאוחדת, יחד עם קבוצת ״רוכבים למען החטופים״, מביתם הזמני שבכרמי גת לבית העלמין בקיבוץ ניר עוז, כשהם נושאים את תמונותיהם של 9 חטופי הקיבוץ שעדיין בעזה, ושם קיימו טקסי אזכרה ל-65 מחברי הקיבוץ שנטבחו ב-7 באוקטובר. שורד השבי שגיא דקל-חן, ששוחרר בעסקה השנייה אחרי 498 ימים בשבי חמאס, נשא דברים: "איך מבשרים למי שדמיין לוויות מהמנהרה, למי שזכה בחייו מחדש, על חייהם של אחרים כל כך קרובים אליו שכבר אינם? כואב לי על אלה שמתחת לאדמה פה, כואב לי על אלה שמתחת לאדמה שם".

"איכשהו בדרך ארוכה ומסחררת שרדתי, את זה ואת זה", הוסיף דקל-חן, "אני מעל כל זה אבל לא אחרי כל זה. היום זו הפעם הראשונה שלי פה בבית הקברות, אחרי שבחלומות ובמחשבות שלי לאורך כל השבי הייתי פה הרבה, מבלי לדעת את השמות, מבלי לדעת כמה קטנים חלק מהארונות".

שורדת השבי ליאת אצילי, ששוחררה בעסקה הראשונה אחרי 54 ימים בשבי, אלמנתו של אביב אצילי שגופתו הושבה לישראל במבצע צבאי לפני כארבעה חודשים, אמרה: "נזכור את קהילת ניר עוז בימי תפארתה, את הבתים, את הדשאים, העצים והשבילים. את הבריכה ואת הכלבו, מקומות בהם נפגשנו באקראי וניהלנו את שיחות החולין שהיו חלק כה מרכזי ברקמת החיים המשותפת שלנו. נזכור שכולנו גיבורות וגיבורים, מהתינוקות ועד הוותיקים. כולנו. נזכור שאנחנו חזקים באלף דרכים ושכעוף החול, מתוך האפר נבנה חיים חדשים".

גם חברי בארי, שאיבדו ב-7 באוקטובר 102 מחבריהם, ערכו טקס זיכרון בבית העלמין בקיבוץ ששליש ממנו הוחרב. בין נושאי הדברים בטקס היו בן סוכמן, מנכ"ל דפוס בארי, שאיבד בטבח את אימו תמי סוכמן; והאחים מיכל ורן וייס, שאיבדו את הוריהם מתי ועמיר וייס; ואלעד קידר, שאיבד ב-7 באוקטובר את הוריו סמי ועופרה, והקריא בטקס את השיא "נעז של יחזקאל רחמים.

עופר גיתאי, מנהל קהילת בארי, אמר: "שנתיים. כבר שנתיים. שנותרנו חסרים. כה רבים אינם כבר בינינו. ונזכר את כולם. אנחנו עומדים כאן היום, על אדמת הבית שלנו - אדמה שספגה דם ודמעות, ועדיין מצמיחה פרחים. בין ההריסות כבר קמים מבנים חדשים, אבל בתוכנו - הפצעים פתוחים. יש רגעים של תקוה, אבל גם ימים שבהם הכאב גואה ומכסה הכל. כבר שנתים שאנחנו לומדים להיות קהילה חסרה. קהילה שרבים כל כך מחבריה אינם, בבת אחת, ובנסיבות טראומטיות כל-כך. גם אחרי שנתים, אנחנו ממשיכים – חסרים, כואבים, אבל ממשיכים. עם זכרם, לאורם".