בשם הבן: לנה טרופנוב חזרה בתשובה - ומחכה שסשה יחזור מהשבי

כשנה וחודש חלפו מאז שלנה טרופנוב שוחררה מהשבי ושבה לארץ במסגרת עסקת החטופים הראשונה, אך היא אינה יכולה לחזור לשגרה ולפתוח פרק חדש בחייה. מאחור, בגיהנום בעזה, נותר בנה סשה, שציין לאחרונה את יום הולדתו ה-29 - וכעת כל מאמציה מוקדשים למאבק להשיבו. בריאיון חשוף ששודר הערב (שישי) בזמן שישי, טרופנוב סיפרה על התקווה לעסקת חטופים חדשה, הגעגוע לסשה, ממנו התקבלו לאחרונה אותות חיים בדמות שני סרטונים שפרסם הג'יהאד האסלאמי - ועל ההתקרבות לדת בעקבות השבי.

בנובמבר לנה שוחררה לצד אימה, אירנה טאטי, וחברתו של בנה, ספיר כהן, שנחטפו יחד איתה מקיבוץ ניר עוז. בעלה של לנה, ויטלי, נרצח בשבת השחורה. הצצה לזוועות השבי בעזה והתנאים הקשים שבהם מוחזקים החטופים חשפה כאשר ביקרה השבוע במייצג המנהרות שבכיכר החטופים. "זה לא דומה למנהרה אמיתית בכלל", אמרה במהלך ההליכה במייצג, "היא רחבה מדי. במנהרה אמיתית לא היינו יכולות ללכת ככה. רק בן אדם אחד יכול".

לנה גרה בניר עוז מאז שעלתה לארץ בתחילת שנות התשעים. בשעתו, אמרו לה שהקיבוץ נמצא בדרום, וכששאלה אם הוא קרוב לים ענו לה בחיוב. לא גילו לה שבין ניר עוז לבין הים שוכנת רצועת עזה, שתשנה את חייה לנצח.

כתבות נוספות:

• "שאריות של בית": תושבי הצפון החלו את השיקום בין ההריסות
• "מתגעגעים הביתה": עם לוחמי הנח"ל בציר פילדלפי
• "היה לי למשענת": הקשר האמיץ בין שורדת השבי לקצין הבכיר

בבוקר השבת השחורה לנה עוד הספיקה לראות את סשה וספיר נחטפים מיחידת האירוח שמול ביתה, בטרם נחטפה בעצמה. בשבי היא הוחזקה עם דניאל אלוני ובתה הקטנה אמיליה, ובשלב מסוים, כשהיא בגיא צל מוות, החלה להתקרב לדת. "למרות שאנחנו לא היינו נשים מאמינות בכלל, לא אני ולא דניאל", סיפרה, "בכל בוקר היינו מתחילים מזה שדניאל הייתה אומרת לאמיליה, 'בגלל שאת ילדה, אז הקול שלך מגיע יותר קרוב לקדוש ברוך הוא, אז בואי נתחיל בתפילה', וככה כל יום זה ביקשנו שאלוהים יקשיב לקול של ילדה קטנה".

כשחזרה סוף סוף ארצה אחרי כמעט 60 ימים בשבי חמאס, התפילה הפכה חלק מהיומיום שלה. "מה יש לי בלי האמונה?", שאלה לנה, "במה יש לי להיאחז? בלי זה אני לא יודעת מה הייתי עושה". מאז שוחררה היא החלה לשמור שבת ולהקפיד על מצוות הדת. "ידעתי שיש בית כנסת בקיבוץ, אבל אף פעם לא נכנסתי אליו", הוסיפה בהתייחסות לחייה בניר עוז לפני 7 באוקטובר.

למעשה, לנה גילתה שסשה בחיים רק כשחזרה ארצה לפני שנה וחודש. לצד הנחמה מאותות החיים שהתקבלו מבנה, היא מודאגת מאוד ממצבו. "אני הייתי פחות מחודשיים בשבי, זה לא אומר שאפשר להשליך את זה על יותר משנה. הייתי בטוחה שמוציאים אותנו משם, לא היה לי ספק בכלל, כי אמרתי, אני זוכרת את הסיפור של גלעד שליט, וזה חייל אחד סך הכל, וכמה עשו בשבילו, אז ברור היה לי שמוציאים אותנו, בכל מחיר. לא חשבתי שיש בכלל שאלה של מחיר", אמרה.

בהמשך הריאיון, לנה הבהירה כי אין לה כל ספק בכך שהמדינה מחויבת להחזיר את כל החטופים, למענם - ולמען עתיד החברה הישראלית: "חייבים את זה בשביל העם שלנו, בשביל החוזק שלנו, בשביל להשאיר את ההרגשה שהייתה לי - שהמדינה שלי תעשה הכול בשביל להוציא אותי משם, שההרגשה הזאת תהיה גם לילדים ולנכדים של כולם. שאם קורה משהו, המדינה עושה הכול בשביל להוציא ולא עושה פתאום חישובים שאולי יש להקריב את אלה או את אלה. שהמדינה לא עושה חישובים כאלה".

כאשר נשאלה מה עמדתה בנוגע להפסקת המלחמה כחלק מעסקת חטופים, לנה הביעה עמדה נחרצת: "חייבים להתחיל, ככה זה תקוע. ביחד כנראה זה לא יקרה. אז חייבים להביא את מי שאפשר, בשלבים אולי, אבל חייבים את כולם. אם בשביל זה צריך לצאת ולהפסיק להילחם, אז צריך להפסיק להילחם. כמה אפשר? זו מלחמה אינסופית, אני חושבת שאנחנו יכולים לדאוג שחמאס לא יצליח לשקם את עצמו, ולא חייבים בשביל זה להשאיר שם חיילים". בהמשך תהתה: "בלבנון לא השארנו חיילים, אז מה עכשיו? אז לא פוחדים שחיזבאללה יצליח לשקם את עצמו, זה פחות מפחיד?".

בסיום הריאיון, ביקשה להעביר מסר אחד לסשה – תחזיק מעמד. "אנחנו עושות, משתדלות לעשות הרבה דברים בשביל שהוא יחזור", אמרה, "אבל כנראה שלא עושות מספיק, כי הוא עדיין לא פה. אף אחד, דרך אגב, לא עושה מספיק".