היהודי האחרון מסעודיה למלך: "תן לי לבקר בעיר הולדתי לפני מותי"

"אני מבקש מיורש העצר מחמד בן סלמאן ומאביו – המלך סלמאן, להיכנס לעיר הולדתי נג'ראן כל עוד אני עומד על הרגליים. אני לא יודע עוד כמה זמן אלוהים ייתן לי פה", כך מבקש דוד שוקר, אחרון שארית הפליטה של יהודי העיר נג'ראן שבדרום סעודיה, בראיון לאתר חדשות 13.

"אני מבקש שיתנו לי להיכנס לביקור שורשים ולראות היכן קבורים הסבים והסבתות שלי. אני מעוניין לבקר במקום בו נולדתי וגדלתי. אני מבקש את זה מבחינה הומניטרית", הוסיף. "אני נולדתי מהעפר של נג'ראן. נוצרתי מהאדמה שלה. אני מבקש מהמלך סלמאן בכל לשון של בקשה, שייתן לי האפשרות לבקר את השורשים שלי ולסגור מעגל".

דוד שוקר בן ה-78, לשעבר ראש המועצה המקומית בני עי"ש וראש המועצה הציבורית להצלת יהודי תימן, שנולד בעיר נג'ראן שבסעודיה, מספר בריאיון לאתר חדשות 13 על הילדות בממלכה, על החיים כמיעוט יהודי בקרב קהילה מוסלמית אדוקה, על מסע העלייה לארץ ועל החלום לשוב לעיר בה גדל, דווקא עכשיו, כשהוא מתקרב לגיל 80.

כשהוא נרגש ועם דמעות בעיניים, שוקר תוהה: "למה אני לא יכול לבקר בסעודיה? לא נלחמנו איתם. אנחנו לא שונאים אותם. ההפך הוא הנכון. אנחנו שונאים את אלו שנלחמים בהם – את המורדים החות'ים שלוחי איראן. גם אנחנו סובלים משלוחי איראן. זה המקום בו נולדתי. אי אפשר להתכחש לכך שגרו שם יהודים".

[brightcove_iframe video_id='news-flash-part-2210082027' autoplay='0' credit='' desc='שוקר: "אני נולדתי מהעפר של נג′ראן. נוצרתי מהאדמה שלה"' poster='https://media.reshet.tv/image/upload/t_app_16x9/v1665248619/uploads/2022/903289283.png' kid='1_di8vzi9u' duration='']

לפי עדויות היסטוריות, בתקופה שקדמה לעליית הנביא מחמד, באזור חצי האי ערב לרבות באזור החג'אז (מערב חצי האי) חיה קהילה יהודית תוססת, שנהנתה מצמיחה ושגשוג. היהודים באזור עסקו בעיקר בחקלאות, מלאכה, צורפות ועוד. "קראו להם בני איסראיל", מספר שוקר. "היה אפילו מלך אחד - יוסף ד'ו נואס שהתגייר וקיבל על עצמו את היהדות".

שלושת השבטים היהודיים הגדולים נקראו בני נדיר, בני קוריט'ה ובני קינוקאע. כשהתחזק מעמדו של הנביא מחמד בחצי האי, הוא גירש את בני נדיר ובני קינוקאע, בעוד שאת בני קוריטה "הוא שחט", סיפר שוקר. עם מותו של הנביא ועם עלייתו של הח'ליפה השני עומר בן אלח'טאב – גורשו כל היהודים מהאזור, בעוד שמעטים מצאצאיהם המשיכו להתקיים באזור, עד שלבסוף – עדויות לחיי יהודים בשטח הממלכה של ימינו נעלמו.

למעשה, שוקר הוא נצר לקהילת יהדות תימן שחיה לאורך ההיסטוריה בעיר נג'ראן. מה שמייחד את שוקר מיתר יהדות תימן הוא ששוקר נולד לתקופה בה העיר נג'ראן היא כבר חלק מהממלכה הסעודית, ואינה עוד חלק מתימן. שוקר הוא חלק מקבוצה קטנה, שנולדה בין השנים 1934 ועד הגירוש בשנת 1948 המתגוררים בארץ ועודם בחיים.

דוד שוקר נולד בשנת 1944 בעיר נג'ראן הנמצאת בסמוך לגבולה של הממלכה עם תימן, להורים ילידי תימן. עד שנת 1934 העיר הייתה שייכת לשטח תימן, ובמסגרת חילופי השטחים של "הסכם טאיף", ששם סוף למלחמה העקובה מדם בין סעודיה ותימן, נג'ראן הועברה לשטחה של סעודיה.

"היהודים חיו בנג'ראן הרבה לפני השלטון הסעודי. למעשה, יש עדויות לכך שחיו שם יהודים כבר לפני 2,000 שנים. קראו להם בני אסראאיל", סיפר שוקר. "אני נולדתי ביישוב קטן שקוראים לו ביר דאען. כבר מגיל צעיר אבי התחיל ללמד אותי תורה. אני זוכר את העיר ואת החוויות בעיקר מהסיפורים של ההורים שלי".

"הילדים בנג'ראן התבגרו מהר. לא היה לנו תכניות חינוך מסודרות. ילד בן 4 בנג'ראן הוא כמו ילד בן 7 של היום. אם אתה לא נאבק אתה לא שורד", ציין. לדבריו, בסך הכול "בערך 60 משפחות יהודיות חיו בנג'ראן ובכפרים שבסביבתה. לכל משפחה יהודית 'נתנו' פינה, ובנו לה בית בשטח של העריס המוסלמי. השייח'ים היו אלה ששלטו".

עוד מספר שוקר כי "היהודים היו בעלי מקצוע ועבדו במקצועות שעל המוסלמים נאסר לעבוד" מטעמי דת ומסורת. שוקר המשיך: "היה אפילו יהודי אחד, יוסף בן עבאס שעבד אצל המלך עבד אל עזיז אבן סעוד (מייסד הממלכה הסעודית והמלך הראשון שלה). הוא היה אחראי על תחזוקת הנשקים שלו".

בהמשך, שוקר שיתף על החיים המשותפים לצד המוסלמים שהיו מצוינים, בעוד שיחס השלטונות אליהם לא היה כזה. "היינו יהודים גלויים. היחסים בין הקהילות היהודיות והמוסלמיות היו קרובים מאוד. הם אפילו עזרו לנו לשמור על השבת".

שוקר ציין כי בניגוד ליהודי תימן, יהודי סעודיה הורשו לענוד את הג'מבייה – הפגיון המסורתי על החגורה. "הם הזדקקו לנו, ולמרות כל זאת, השלטונות התייחסו אלינו אל כאזרחים סוג ב'. שילמנו מס גולגולת – ג'זיה. היהודי לא היה שווה ערך למוסלמי".

"זו הייתה אהבה שתלויה בדבר", הוסיף. לטענתו, ברגע שקמה מדינת ישראל והחלה מלחמת העצמאות, "הקערה נהפכה על פיה והיחס השתנה". המלך אף עודד את היהודים שחיו בסעודיה לעלות ארצה. שוקר הוסיף: "הלבבות שלהם התהפכו בגלל הפלסטינים".

"בשנת 1948, בהוראת המלך עזבנו את נג'ראן והגענו לגבול תימן. החיילים התימנים קיבלו אותנו יפה. הם דאגו לנו והיינו תחת חסותם". כאמור, את המסע לארץ ישראל שוקר החל בשנת 1948, אליה הגיע רק בחודש נובמבר בשנת 1951 – שלוש שנים לאחר מכן. אגב, גם אשתו נעמי – נולדה בנג'ראן.

[brightcove_iframe video_id='news-flash-part-2210082021' autoplay='0' credit='דוד שוקר' desc='שוקר: "אני מבקש מיורש העצר מחמד בן סלמאן ומאביו - המלך סלמאן, להיכנס לעיר הולדתי נג′ראן כל עוד אני עומד על הרגליים"' poster='' kid='1_kbvceh6l' duration='']

אחרי שהקים משפחה ענפה כאן בישראל, יחד עם אשתו נעמי שנולדה גם היא בנג'ראן, כיהן שוקר במספר תפקידי מפתח במועצת בני עי"ש, היה פעיל חברתי בכל הנוגע למאבק החברתי על חטיפת ילדי תימן. והיום, שוקר עודנו חולם על לשוב לבית הולדתו בנג'ראן ולבקר בה בעודו חי וצלול. נכון להיום, שוקר עדיין מנסה לקבל אישור מהממלכה כדי שיוכל לבקר בה.

שוקר מספר על הקהילה היהודית שחיה כיום בסעודיה ועל הרב שלה - הרב ישראל יעקב הרצוג, הרב הראשי של סעודיה שמתגורר בממלכה. כמעט 2,000 יהודים חיים היום בממלכה. כולם עובדים זרים שמחזיקים באזרחות נוספת של מדינה המקיימת יחסים עם סעודיה, ולעיתים קרובות – הם זקוקים לשירות יהודי.

בעודו מתרפק על זיכרונות העבר, כשהוא חולם לבקר בממלכה, שוקר התייחס גם לסעודיה של ימינו ולשינוי החיובי שהממלכה עוברת, בין היתר בזכות הרפורמות והשינויים שמקדם יורש העצר הסעודי מחמד בן סלמאן. "בן סלמאן עשה צעדים דרסטיים לטובת הקדמה. הוא הוציא את סעודיה, שהייתה סגורה כמו איראן – לחופש. הוא עשה מהפכה גדולה".

ודווקא ברוח הזו, ובזכות השינויים בממלכה, שוקר מצפה ומקווה, שבקשתו לבקר בבית הוריו, בקברים של סביו וסבותיו תאושר, והוא מבחינתו - "יוכל לסגור מעגל". סיפורו של שוקר שופך אור על סיפורה של קהילה יהודית עתיקת יומין שנמצאת ב"הכחדה", ובמסגרת שיח הנורמליזציה הפוטנציאלי עם סעודיה – שבה לכותרות.