"ידעת לחיות יותר מכל אחד אחר": ענבר הימן הובאה למנוחות

בבית העלמין ירקון בפתח תקווה הובאה היום (שישי) למנוחות ענבר הימן, שנרצחה בפסטיבל הנובה ונחטפה לעזה. ענבר הייתה האישה היחידה שנותרה בשבי חמאס במשך יותר משנתיים, עד ששגופתה הושבה לישראל וזוהתה אתמול. לבקשת משפחתה, מאות לבשו ורוד וחלקו לה כבוד אחרון בצידי הדרך. חיים, אביה של ענבר, ספד לה: "אף אחד לא הזהיר אותנו שנקבל מתנה יקרה כמוך וזה יהיה רק ל-27 שנים. אילו רק ידעתי, הייתי מנצל כל רגע וכל שניה איתך. סליחה ילדה שלי".

אימה של ענבר, יפעת הימן, ספדה לה בדמעות: "לא האמנתי יפה שלי שאחרי שנתיים בסוף תחזרי אלינו. חיכינו חודש, ועוד חודש. עסקה ועוד עסקה. ובסוף באת. כי את האחרונה. ילדה שעוזרת לכולם, פשוט חיכית שכל אנשי הנובה יבואו - ואת בסוף היית האחרונה. יפה שלי, מההריון שלי ידעתי שאקרא לך ענבר. אבן חן יקרה שלי. איך אמא נפרדת מהבת שלה אחרי שגידלה אותה 27 שנה? איך מגדלים ילדה כזאת מוארת ויפה שעוזרת לכולם ותמיד שמה את עצמה בסוף? וגם לי עזרת. ותמיד אמרת לי - 'אמא תעשי תמיד מה שטוב לך, ואת הכי יפה בעולם'. היינו יושבות לקפה, עם טלפונים בצד, ואת אמרת לי שזה 'זמן אמא'. סיפרנו את הסודות הכמוסים אחת לשנייה. את הבת שלי, וגם החברה הכי טובה שלי".

חיים הימן, אביה של ענבר, אמר בגרון חנוק: "היית ילדה של נתינה אין סופית, חופש, טבע, אור ואהבה. אני זוכר את הטיולים בכל שבת. את הנופשים לאילת שהיינו רוכבים באופניים בפרדסים מאחורי הבית. אני זוכר שהייתי עושה לך קוקיות בשיער ולוקח אותך לגן. את הצחוק המתגלגל שלך. את החיבוק החזק שלך. אני זוכר כל רגע ילדה יפה שלי. אבל אף אחד לא הזהיר אותנו שנקבל מתנה יקרה כמוך וזה יהיה רק ל-27 שנים. אילו רק ידעתי, הייתי מנצל כל רגע וכל שניה איתך. גם כשהתגייסת בחרת לעשות שירות משמעותי כלוחמת ולמרות שאמא ואני פחדנו עלייך וניסינו לשכנע אותך לעשות תפקידים אחרים - את בנחישותך בסוף הצלחת לשכנע אותנו והתגייסת לקרק"ל כלוחמת ומפקדת. תמיד ידעת לראות את האור והטוב באנשים. מילאת את העולם ביצירות שלך וצבעת את העולם בורוד. אני מצטער שלא היינו שם להציל אותך. סליחה ילדה שלי שלקח לנו כל כך הרבה זמן להשיב אותך".

בן זוגה של ענבר, נועם אלון, ביקש לומר לה: "אני מצטער. זה לא מגיע לאף אחד, ובטח לא מגיע לך. את יודעת ואני יודע מי היית ואיזה בן אדם היית, ולא הסיפור שהפכת להיות - אלא מה שהיית באמת. רציתי להגיד לך תודה שהיית בחיים שלי. שינית את החיים שלי. גרמת לי להרגיש דברים שלא חשבתי שאזכה. למדתי מה זה לאהוב באמת - והכל בזכותך. אני מבקש ממך סליחה שלא יכולתי לעשות משהו אחרת. הלוואי שיכלתי. הלוואי והיה לך סוף אחר. סליחה שלקח כל כך הרבה זמן. זה לא רק עליי, זה גם על המדינה שלנו. אני לא רוצה שיזכרו אותך בזה שסיימת את החיים שלך - היית בן אדם חי, וכולם מדברים על זה שאת מתה כבר שנתיים. היית הבן אדם הכי חי בעולם - וככה אני רוצה לזכור אותך. כל יום בחיים שלך היה מלא. חיים מטורפים, מדהימים ומרגשים. למרות שהחיים שלך היו קצרים, אני מתנחם בידיעה שידעת לחיות יותר מכל אחד אחר. אני אף פעם לא אשכח אותך".

חברה הטוב ניר הביא שקית של ממתקי גומי ואמר: "אם הייתם רוצים לשמח אותה - אז ככה". ניר המשיך וסיפר על אופיה הייחודי של ענבר: "אני וענבר היינו בשנת שירות יחד, אבל שמעתי עליה עוד כמה שנים לפני. אי אפשר היה שלא להכיר אותה. העברנו שנה שלמה יחד, דבוקות אחת לשנייה. ענברי שלי, היום פני כמעט שנתיים התבשרתי על הירצחך. עד אותו הרגע חשבנו שתחזרי בחיים, כי אין מצב שאת - הבן אדם שהכי חי בעולם הזה, יותר מכולם ביחד, שאת כבר לא תהיי בין החיים".

נשיא המדינה יצחק הרצוג ורעייתו מיכל נכחו בלווייה וספדו שניהם לענבר. הנשיא  אמר: "כולנו כאן, מלווים את משפחתך האצילית, האוהבת עד כלות, בדרך הזו שאין כאובה ממנה, להעניק לך סוף סוף מנוחה בנוף מולדתך". איך קרה שילדה של אור, אהבה וטוב מוצאת את מותה באכזריות שכזאת?"

הרצוג פנה למשפחת הימן ואמר: "גידלתם בת לתפארת, שובת לב, טובת לב, אמיצה ורבת יופי. וכך היא תיחקק לנצח בזיכרון של כולנו ובתולדות העם והארץ". במעמד הזה אני מבקש מכם, וממך ענבר, ומכל חללינו החטופים ומשפחותיהם - סליחה. סליחה שלא היינו שם עבורכם. סליחה שלא הצלחנו להציל. סליחה שלקח לנו זמן רב כל כך להחזיר אתכם אלינו. נוחי על משכבך בשלום ענבר אהובה".

לאחר שזוהתה גופתה במכון לרפואה משפטית, ממטה המשפחות נמסר: "ענבר הימן מחיפה, בחורה מחוננת, מלאת אהבה והכלה עם נתינה אין סופית. קרוביה מספרים שהייתה שופעת יצירתיות ומלאה בשמחת חיים. ענבר למדה במגמת קולנוע בבית הספר התיכון, ועם השנים הפכה לאומנית גרפיטי מוערכת בעלת סגנון ייחודי. בעולם האומנות הייתה מוכרת בכינויים Pink ו-Raven, וציוריה הוצגו בתערוכות במדינות שונות. לאחר חטיפתה הסלוגן "Free Pink" קרא לשחרורה, ונכתב על קירות, דגלים ופרטי לבוש ברחבי ישראל והעולם. ענבר ובן זוגה נועם אלון הכירו בלימודי תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, והיו אמורים להתחיל יחד את השנה הרביעית ללימודים. ענבר הגיעה למסיבת הנובה ממנה נחטפה בתור "הלפרית" - תומכת לרוקדים שאינם חשים בטוב".

חנה כהן, דודתה של ענבר שהיתה מהדמויות הבולטות במחאה והתייצבה בדיונים רבים בוועדות, אמרה בריאיון בתוכנית "העולם הבוקר": "מצד אחד זה סיפוק שהצלחנו להחזיר את ענבר, זה לא מובן מאליו. מצד שני זה כאב עמוק, שילדת האושר הזאת חוזרת בתוך ארון".

ראש עיריית חיפה יונה יהב אמר: "ענבר הייתה חלק מהנוף החיפאי בחייה, והיא ממשיכה ותמשיך להיות כזו גם לאחר הירצחה והבאתה למנוחות. אמנית בלב ובנפש, כישרונית, יצירתית, מלאת חיים, שנקטפה צעירה כל כך בידי מרצחים והותירה חלל עצום. בשם תושבי ותושבות חיפה, אני מוסר את תנחומיי למשפחתה היקרה, שתוכל כעת להתאבל כראוי על האבדן העצום".

הימן, בת 27 מחיפה, נרצחה במסיבת הנובה ונחטפה לעזה. אמש זוהתה גופתה במכון לרפואה משפטית, יחד עם גופתו של רס"מ מחמד אלאטרש, בן 39 ממסעווה שבנגב, גשש בחטיבה הצפונית שנפל בקרב על אוגדת עזה ב-7 באוקטובר.

שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר: "בשם מערכת הביטחון כולה אני שולח את תנחומיי למשפחותיהם של ענבר הימן ורס"ם מחמד אלאטרש, ששבו ארצה לקבורה על אדמת ישראל. ענבר הייתה אדם מיוחד וגיבורה אמיתית שנאבקה במרצחי החמאס. הוריה חיים ויפעת ודודתה חנה נאבקו בחירוף נפש על השבתה הביתה. במספר פגישות שקיימתי איתם שמעתי על הכישרון שלה באומנות גרפיטי, על שירותה הצבאי כמפקדת בקרקל ועל העתיד שרצתה לבנות".

אתמול, בבית העלמין הצבאי בכפר סבא נטמן סמל-ראשון תמיר נמרודי, שנחטף ב-7 באוקטובר, נהרג בשבי וגופתו הושבה לישראל. המונים ליוו אותו במסע הלוויה עם דגלי ישראל בצידי הדרך. אלון, אביו של תמיר, הרים צ'ייסר לזכרו מעל הקבר: "עד השבתך הייתי מרים מדי יום כוסית לחייך, עכשיו ארים כוסית לזכרך"

ביום רביעי בבית העלמין כפר נחמן ברעננה הובא למנוחות גיא אילוז, החטוף החלל שהוחזר אחרי שנתיים. אביו של גיא, מישל אילוז, ספד לו: "גיאצ'וק שלי, קשה לי לראות ולדמיין את האופק בלעדיך. חטפו לי אותך, רצחו לי אותך, חטפו אותי וחטפו את הזהות שלי ורצחו לי את הנשמה והלב. נשארתי חלול ומנוקב מאז אותו הירי הסתמי של המחבלים בני העוולה שתפסו אותך וביקשו ממך להסתובב - ואז פשוט ירו בך שתי יריות מיותרות בגב".

"חזרת לאדמה ולשורשים ולתבנית נוף מולדתך שכל כך אהבת", הוסיף האב השכול, "כל כך יחסר לי לטייל איתך בארץ ולחוש אותך, לשמוע את הנגינה שלך,לשבת בגבלאות ולהדליק את הגזייה ולהכין את הקפה כפי שרק אתה ידעת להכין. והנה אני נוסע לאבו כביר על מנת לזהות אותך ולהיפרד ממך. הסירו את הסדין הלבן והדבר הראשון שראיתי היה את אותו החיוך שלך את אותה אופטימיות ואת שלוות הנפש ואת האצילות שכה אפיינה אותך. נגעתי בך וניסיתי להריח אותך, ליטפתי אותך כל עצם שבך, ראיתי אותך, הייתי איתך לבד, וכן הרגשתי במאת האחוזים שזה אתה. כן, אני יודע גיאצ'וק שחזרת אלינו, חזרת לחיק משפחתך ולחיק כל חבריך ולכל מיליוני האזרחים שהסיפור שלך נגע בהם".