"יש להן קשר שלא נבין אף פעם": אמהות התצפיתניות מדברות לראשונה

"הלילות מאושרים", מספרת שירה אלבג, אימה של לירי, על התחושות אחרי כמעט שנה וחצי ללא שינה, "ישנים מכורבלים, ישנות בכפיות, ואני לפרקים מתעוררת מההרגל של הבהלה לקפוץ לטלפון, אבל עכשיו אני לא קופצת לטלפון, אני קופצת להסתכל עליה, לראות שהיא ישנה ורגועה והכל בסדר, ואז אני יכולה להרשות לעצמי לחזור לישון כמו שצריך".

"אתמול הלכתי לישון ב-3:00", מספרת אורלי גלבוע, אימה של דניאלה, "בשעה 1:30 עוד עשינו ארוחת ערב, אני מסתכלת על השעון וזה הזוי, לכו לישון כבר". עוד היא מוסיפה: "בלילה הראשון בבית החולים, היה שלב שנכנסתי והיא כבר ישנה והסתכלתי ואמרתי לעצמי שאני לא מאמינה שאני מסתכלת עליה".

דניאלה גלבוע קעקעה על הזרוע פרפר שציירה בשבי: "סגרתי מעגל"

הקונצרט והמשאלה של לירי - שחוגגת 20: "שכל החטופים יחזרו"

"הדברים הראשונים שהיא רצתה לדעת זה איך אנחנו הרגשנו", מספרת איילת לוי, אימה של נעמה, "היא שאלה אם היינו עצובים". אירה ארייב, אימה של קרינה, מוסיפה: "היא שאלה על כולם, על כל המשפחה הקרובה, אם כולם בחיים, היא דאגה מאוד לבנים במשפחה, לילדים בכיתה". היא מספרת גם שקרינה הייתה מודעת לכך שבן כיתתה רום ברסלבסקי חטוף גם הוא: "באמצע השבי היא שמעה את השם שלו, היא מאוד דואגת לו".

"כל דבר שהיא מספרת ורוצה לחלוק איתנו זה טלטלה", מספרת אירה, "אנחנו לא נבין בחיים מה זה, ואני לא יודעת איך היא שרדה, אין מילים". על הימים של הבנות בשבי היא אומרת: "אין שגרת יום, זה נטו הישרדות, כל שנייה בחיים זה הישרדות. קרינה נפגעה מאוד במיגונית באותו יום, רסיסים, רימונים, פציעות. היא מעולם לא קיבלה שם טיפול רפואי, אז את צריכה להתמודד עם המצב הרפואי שלך במשך התקופה, חוץ מזה שאת צריכה איכשהו לשרוד כל מה שקורה, הפצצות". אורלי מוסיפה: "המעברים גם, היו המון מעברים, מהרגע להרגע, ואת לא יודעת כלום. את עכשיו פה, את לא יודעת מה קורה עוד רגע. את בחיים עכשיו, את יכולה למות עוד רגע, חוסר ודאות".

על האינטרקציות עם המחבלים ששמרו עליהן מספרת איילת: "אלה אינטרקציות מורכבות, מן הסתם הן תלויות באנשים האלה שמחזיקים אותן כבנות ערובה, ומצד שני נוצר איזה שיח, כדי לאפשר את ההישרדות הזאת". אורלי מוסיפה: "לכולן היה את היכולת ההישרדותית הזאת, להתאים את עצמן לסיטואציה ולהבין איך שורדים בדבר הזה שהן נקלעו אליו. נוצר איזשהו דו-שיח כשהיה צריך, כדי שהן יוכלו לקבל יותר אוכל, או לנהל את הסיטואציה בעצמן ולא רק יהיו נתונות למרותן".

"טרור פסיכולוגי היה שם כל הזמן", מספרת שירה, "לאורך כל השבי הייתה אלימות נפשית, לגבי אלימות פיזית אני לא יודעת, היא לא שיתפה אבל אני רוצה להאמין שלא". על הסרטון של דניאלה שגרם לבהלה בארץ מספרת אורלי: "עשו שם אירוע שלם סביב הדבר הזה, אמרו לה שהולכים לצלם אותה כדי לפרסם תמונה שלה ולומר שהיא מתה. היא ניסה להניא אותם מזה והתחננה ובכתה, אבל זה לא עזר, ופשוט ביימו אותה שם, שתשכב, צילמו אותה מכמה כיוונים, שפכו עליה פודרה. היא אומרת שהיא לא הפסיקה לבכות ימים אחרי זה. אם זה לא טרור פסיכולוגי ואלימות נפשית אני לא יודעת מה כן".

אורלי מספרת כי היא צפתה יחד עם דניאלה בפעימה האחרונה של שחרור החטופים, וכי המראות של שורדי השבי היו קשים, ושירה מוסיפה: "כשלירי יצאה היא אמרה - אנחנו יצאנו מהגיהנום וסבלנו שם, ועברנו דברים מאוד קשים, אבל אתם צריכים להבין שהגברים והצעירים עוברים דברים עוד יותר קשים - וצריכים להבין את הבהילות, צריך להוציא את כולם עכשיו, אין זמן, וככל שיעבור הזמן זה רק יילך ויחמיר ואנחנו באמת לא יודעים את מי אפשר יהיה עוד להציל. הרצון שלנו פה זה להגיד לכל מקבלי ההחלטות - נכון, אנחנו זכינו לקבל את הבנות שלנו, באיחור, לקח המון זמן, אבל אין את הזמן הזה עכשיו".

"יש ביניהן קשר שכנראה לא נבין אותו אף פעם", אומרת אורלי, "רק מי שהיה שם בגיהנום לבד מול כל העולם יכול להבין את זה". איילת מוסיפה: "כמו שאנחנו יכולות להבין אחת את השנייה".