"הבנתי שנשארתי לבדי בעולם": אלו הניצולים שישיאו הערב משואות

אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה יחלו הערב בטקס המרכזי שייערך ביד ושם. בין ששת השורדים שישתתפו באירוע: נערה שהבריחה ילדים לשוויץ ונער שנמלט פעמיים מצעדות המוות

שישה ניצולי שואה ידליקו הערב (רביעי) משואות במסגרת הטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, שיחל בשעה 20:00 וייערך במקביל בכיכר גטו ורשה. מחר, בשעה 10:00, תישמע צפירת דומיה בת שתי דקות ומיד לאחרי זה ייערך טקס הנחת זרים. בשעה 11:00 יקראו את שמות הנספים ביד ושם ומשכן הכנסת בלה איזנמן, שנולדה בשנת 1927 בלודז' בפולין, הייתה בת 13 כאשר הנאצים כלאו אותה לגטו לודז' יחד עם כל משפחתה, אותה איבדה במהלך השואה. היא איבדה את אביה ימים לאחר שהוכה על ידי המשטרה בזמן שנחקר,ואת אחיה אחרי שחיילים פרצו לביתם והיכו אותו עד מוות. בלה ואימה עבדו בבית מלאכה לתפירת מדי חיילים, אך בשנת 1944 הן גורשו לאושוויץ. האם נרצחה בתאי הגזים, ובלה עצמה ניצלה ברגע האחרון ונשלחה לברגן-בלזן. שנה לאחר מכן, היא הוצאה לצעדת המוות, ובניסיון אחרון להציל את חייה, היא ושלוש מחברותיה התחבאו בקש באסם. החיילים הגרמנים דקרו בכידוניהם את הקש אך לא גילו אותן. כשנעלם טור הצועדות, בלה ברחה ליער, הגיע לכפר צ'כי ושם שוחררה בידי הצבא האמריקני. בלה הצטרפה לקבוצה של יתומים יהודים שביקשו לעלות לישראל. "החלטתי לקחת עלי את המשימה של אחי, שרצה להגיע לארץ ישראל", אמרה. במהלך מסעה לישראל, בלה פגשה את צבי איזנמן, ניצול שואה אף הוא, והשניים התחתנו באוגוסט 1946. היא התגייסה לצה"ל כאחות מוסמכת וקיבלה דרגות קצונה והייתה אחות ראשית בבית חולים. לבלה ובעלה, שנפטר, שני בנים, שמונה נכדים ושמונה נינים.
בלה איזנמן
בלה איזנמן | צילום: חדשות 13
שאול לבוביץ' נולד ב-1934 בברסלב. בשנת 1941, שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני, אביו נרצח בעת שהועסק בעבודות כפייה. משפחתו הועברה למחנה ריכוז, וביום חיסול הגטו הם נכנסו למסתור שנחפר מתחת לאסם. מספר ימים לאחר מכן הגרמנים מצאו אותם, אך אחד השומרים איפשר להם לברוח. אמו של שאול החליטה להישאר עם בתה, אחותו, בת השלוש. "היא לא רצתה להמשיך לחיות לאחר מות אבא", סיפר שאול. בעת שברח, שמע שאול יריות והבין שאמו ואחותו נרצחו. "הבנתי שנשארתי לבדי בעולם". במשך חצי שנה הוא, יחד עם בורחים נוספים, נדדו בין כפרים וישנו בשדות, בתעלות ובין שיחים. הם מצאו מסתור באסם, שם התחבאו מספר חודשים עד שאיכר, סטניסלב סאקל, מצא אותם. הוא העניק להם מסתור, ולימים הוענק לו אות חסיד אומות עולם. עם שחרור ברסלב ביולי 1944, שאול ומשפחתו שבו לעיר. לאחר מכן הם עברו לפולין, לגרמניה ואף לצרפת, ובשנת 1949 עלו לישראל. שאול התחתן עם נחמה, שנהרגה ב-1995 בפיגוע התאבדות בקו 20 ברמת גן. לשניים שני ילדים ושלושה נכדים.
שאול לובוביץ'
שאול לובוביץ' | צילום: יד ושם
פאני בן עמי נולדה ב-1930 בבאדן-באדן בגרמניה, ועם עליית היטלר לשלטון ברחה עם משפחתה לפריז. היא ושתי אחיותיה נשלחו לבית הילדים שאטו דה שומון בעזרת ארגון סיוע לילדים יהודים. עם זאת, ב-1942 בית היתומים פוזר בעקבות הלשנה ובואם של גרמנים לאזור. הארגון לא ויתר, ושלח את פאני להרי האלפים, שם החלה לסייע למחתרת. פאני הייתה מביאה לחם לאנשי המחתרת ביער, ופעם אחת לאחר שצותתה לשיחת טלפון של סוחר מקומי, הזהירה אותם מפני פשיטה צפויה של הגרמנים. הארגון הבריח את פאני לשוויץ עם קבוצת ילדים, אותה הובילה נער בן 17. כשהגיעו לגבול, הנער נבהל וסירב להמשיך בעקבות נוכחות מאסיבית של גרמנים. בלית ברירה, פאני לקחה פיקוד והבריחה את הילדים ברכבת דואר לאנמאס – אך אלו נתפסו על ידי המשטרה הצרפתית, שכלאה וחקרה אותם. פאני הצליחה להבריח את הילדים דרך חלון השירותים, והנחתה אותם כיצד לפעול כדי לא לעורר חשד – וכך הצליחו להגיע לשוויץ. לאחר המלחמה, כשנודע לפאני שהוריה נרצחו, היא חזרה עם אחיותיה לצרפת. כאשר פנתה לעירייה בבקשה לקבל אזרחות צרפתית, פגשה פאני לוחם מחתרת שהכירה. "פאני הצילה 150 אנשים", אמר הלוחם המשוחרר לפקידים. "היא לא תשלם עבור האזרחות. היא תקבל אזרחות בכבוד". על פעילותה במחתרת הוענק לפאני אות לגיון הכבוד, אך היא סירבה לקבלו. ב-1956 עלתה פאני לישרא, ולה ולבעלה בנימין ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.
פאני בן עמי
פאני בן עמי | צילום: יד ושם
מנחם הברמן נולד בשנת 1927 בצ'כוסלובקיה, השני מבין שמונה ילדים. מנחם זוכר את בר המצווה שלו, כאשר באותו יום ביצעו חיילים הונגריים פוגרום סמוך לבית הכנסת ורצחו שלושה מתפללים. "זאת הייתה חגיגת בר מצווה באווירה של תשעה באב", סיפר. באביב 1944, הגרמנים הקימו גטו במונקץ', העיר בה גדל מנחם. 21 בני המשפחה נדחו בדירה בת שני חדרים בתנאי מחסור ורעב, ומנחם וחבריו גויסו לעבודות כפייה. לאחר מספר חודשים, מנחם וכל יהודי הגטו גורשו לאושוויץ ברכבת בקר. במהלך הסלקציה על הרמפה עזר מנחם לאחיו הקטן בנימין, אך הם הופרדו, ובנימין נשלח לתאי הגז עם אמו ועם עוד חמישה מאחיו. אחותו הגדולה נפטרה ממחלה, וכך נותר מנחם יחיד מכל משפחתו. על זרועו קועקע המספר 10111 A, והוא הועסק בפינוי אפר מתעלות המשרפות, באיסוף צואה לייצור קומפוסט ובקציר תבואה. בינואר 1945 הוצאו מנחם ושאר אסירי אושוויץ לצעדת מוות שבה נספו רבים מחבריו. האסירים הועלו על קרונות, ובמהלך הנסיעה הפציצו מטוסים את השיירה. מנחם נפצע והוציא בעצמו רסיס שחדר לכתפו. לאחר חמישה ימי נסיעה הגיעה הרכבת למחנה בוכנוולד, ומנחם נותר בחיים יחד עם כ-20 מתוך 150 הנוסעים. עם פינוי בוכנוולד, בתחילת אפריל 1945, הוא הסתתר בצינור ביוב. לאחר חמישה ימים נתפס והוצא לצעדת מוות, אך ברח ושב אל המחנה. למחרת שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. בעת השחרור היה משקלו של מנחם 34 קילוגרם. מנחם התחתן עם רבקה, ניצולת שואה מהולנד, ולהם שלושה ילדים וחמישה נכדים.
מנחם הרמן
מנחם הרמן | צילום: יד ושם
שרה שפירא נולדה ב-1933 בעיר רדאוץ ברומניה, הצעירה במשפחה דתית בת חמישה ילדים שהתשייכה לחסידות ויזניץ'. בסוף 1941 גירשו הרומנים את יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה, לשם הועברו בקרונות משא ורבים מהנוסעים מתו. אמה של שרה, טאובה, אחותה בינה והדוד יצחק נספו במגפת הטיפוס. "בלילות ישנתי צמודה לאמי וליטפתי וחיבקתי אותה", מספרת שרה. "בוקר אחד, כשקמתי, התברר שאמי נפטרה בלילה, תוך שאני צמודה אליה ומלטפת אותה כל הלילה ואיני יודעת שהיא כבר איננה. נשארתי לבדי. ילדה בת תשע". שרה הועברה לבית יתומים יהודי במוגילב, שם חייתה ברעב תמידי. היא לא זכתה לרחצה, וראשה שרץ כינים. הייתה לה שמלה אחת, לחורף ולקיץ. בגלל מחסור במיטות, ישנו הילדים לרוחב המיטות. כך התנהלו חייה של שרה שנתיים. במרס 1944 הוחזרו כ-4,000 ילדים יהודים – "יתומי טרנסניסטריה" – לרומניה. שרה הגיעה לבית יתומים בפלטיצ'ן, ושם, לראשונה זה שנים, התרחצה ולבשה בגדים חדשים. לאחר זמן קצר, לשרה נודע שאחותה עדינה בחיים, מצאה אותה ושבה יחד איתה לרדאוץ. שרה עברה לבוקרשט, ובסוף שנת 1947 היא הגיעה לישראל. שרה התחתנה עם מאיר שפירא, גם הוא ניצול שואה, ונולדו להם שלושה ילדים, 16 נכדים ו-19 נינים. בנה של שרה, הרב אלימלך שפירא, היה ממקימי המכינה הקדם-צבאית "ארץ הצבי" בפדואל. בשנת 2002 נרצח אלימלך בפיגוע ירי בדרכו לשיעור תורה בבני ברק.
שרה שפירא
שרה שפירא | צילום: יד ושם
יהודה מימון, שנולד ב-1924 בקרקוב בפולין, היה חבר בתנועת נוער יהודית ציונית. בשנת 1939, כחודשיים לאחר כיבוש הנאצים, נסגרו בתי הספר והתנועות היהודיות, שירדו למחרת וחינכו לעלייה לישראל. בקיץ 1942, עם ייסוד קבוצת "החלוץ הלוחם", יהודה גויס למחתרת החלוצים. הוא היה הקשר של המפקדה, ובין הפעולות המסוכנות שביצע היו הכנסה לגטו של פעילי "החלוץ הלוחם". אמו ואחיו של יהודה הועברו למחנה העבודה פלאשוב, שם נרצחה אמו. אביו גורש למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצח בו. ב-22 בדצמבר 1942 נמנה יהודה עם חברי המחתרת שהשתתפו בהתקפה על בית הקפה ציגנריה בקרקוב.  במהלך פעולה נועזת אחרת מטעם המחתרת נעצר יהודה בידי הגרמנים. הוא נכלא בבית סוהר ובאפריל 1943 נשלח לאושוויץ. באושוויץ עבד יהודה בבית מלאכה והצטרף כציוני למחתרת הקומוניסטית שפעלה במקום. ב-1996 העניק לו נשיא פולין את עיטור הכבוד "צלב אושוויץ" על פעילותו במחתרת באושוויץ. ב-18 בינואר 1945 ברח יהודה עם חמישה מחבריו מצעדת המוות מאושוויץ, והסתתר עד השחרור. לאחר מכן הוא שב לקרקוב והחל לפעול במסגרת ארגון "הבריחה", שעסק בהברחת פליטים יהודים לארץ ישראל. ביוני 1946 עלה יהודה ארצה עם אביבה ליברמן, לימים רעייתו, באוניית המעפילים "יאשיה וג'ווד". הוא התגייס לפלי"ם ולאחר קום המדינה שירת בחיל הים. ב-1963 נשלח יהודה לפולין כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוורשה, וב-1968 הוא שוגר לווינה כשליח מיוחד להעלאת יהודי פולין וברית המועצות. בשליחויותיו מטעם המדינה אימץ את שם המשפחה העברי "מימון". ב-1972 סיים יהודה את שירותו בצה"ל בדרגת סא"ל, ולאחר השחרור הקים מפעל לעיבוד שבבים במפרץ חיפה. ב-1995 הוענק לו אות יקיר חיפה. ליהודה ולאביבה שני ילדים, שבעה נכדים ושתי נינות.