הגבורה בגטו ורשה: "הגרמנים לא האמינו לרגע שנפרוץ במרד, ירינו עליהם מהמרפסות"

באפריל 1943, ביום שבו נכנסו הגרמנים לגטו ורשה מתוך כוונה לחסלו ולשלוח את אחרוני היהודים שנותרו בו להשמדה, היה מיכאל סמוס בבניין ברחוב נאלבקי וצפה בהם. כמה חודשים קודם לכן החלו מיכאל וחבריו מהמחתרת בהכנת בקבוקי מולוטוב כדי לזרוק על הגרמנים לכשיגיעו לחסל את הגטו.

מיכאל, שבשנה זו חגג 96, מלא מרץ וחיוניות. הוא נולד בעיר הנמל החופשית דנציג (כיום גדנסק) והוא מספר שכשהמפלגה הנאצית בראשות היטלר עלתה לשלטון, אביו דוד חשב שלא תחזיק זמן רב. אך לאחר תחילת הגזירות נגד היהודים בעיר החליטה המשפחה בכל זאת לעבור ללודז', שם למד מיכאל בגימנסיה העברית לבנים שניהל יצחק כצנלסון. באפריל 1939 הוא חגג בר-מצווה ובספטמבר באותה שנה פרצה המלחמה.

"בתחילת המלחמה עדיין לא ידענו מה הולך לקרות ליהודים, לא ידענו באיזו סכנה אנחנו נמצאים", הוא מעיד. עד שהחלו להגיע לפולין פליטים יהודים מגרמניה, שסיפרו מה מתחולל שם וכיצד היהודים נרדפים. למען שמירה על ביטחון המשפחה, מיכאל ואביו ברחו לוורשה ואילו אימו ואחותו הקטנה נשארו בלודז'.

"חיינו כמו פליטים בגטו ורשה", אומר מיכאל. "אבל היה לנו מזל, ואחד המכרים של אבא נתן לנו חדר במפעל". מורים ומורות יהודים, שגם הם נמלטו מלודז' לוורשה, לימדו את הילדים בערבים ואף נתנו לילדים מבחנים, כדי לנסות ולשמור על שגרה.

"בגטו ראינו מתים ברחוב, ילדים שוכבים על המדרכות מורעבים. תחילה עוד נתתי להם כמה גרושים שקיבלתי וחתיכות לחם, אחר כך כבר לא היה לי מה לתת. אחרי כשנה כבר עברתי ליד גופות והייתי אדיש, לא היה לי כוח אפילו לעזור לפנות אותן מהמדרכות", הוא מעיד.

מיכאל ואביו עבדו ב"שופ" (בית מלאכה) של הרמן בראואר בתיקון מדים וקסדות של גרמנים שנהרגו בחזית. הוא זוכר כיצד קיבלו היהודים מדים גרמניים ספוגי דם וקסדות מחוררות. הם נאלצו לנקות ולתקן אותם. "הגרמנים לא רצו שהעם הגרמני ידע כמה מחייליו נהרגים בחזית, אך אנו שמחנו בכל פעם שראינו את המדים מלאי הדם הללו", הוא מספר.

ב"שופ" פעלו גם חברי מחתרת שהתארגנו לקראת התנגדות, ועל אף שמיכאל לא צורף רשמית למחתרת, אשר שמרה על סודיות ולא קיבלה כל אחד, הוא בכל זאת התבקש להעביר הודעות לאנשי קשר מחוץ לגטו וכך עשה. על הרצח ההמוני של היהודים בטרבלינקה קיבלו העובדים ידיעות מפועלי רכבת פולנים שסיפרו מה מתרחש. "היה קשה להאמין שזה אכן קורה".

בקיץ 1942 החלה "האקציה הגדולה" של שילוח אלפי יהודים בכל יום לטרבלינקה. גם את עובדי המפעל הוציאו הגרמנים וביצעו בהם סלקציה. "אבא קיבל אישור עבודה חדש, ואילו אני לא קיבלתי אישור וגורשתי עם עובדים רבים אחרים לאומשלגפלץ (כיכר השילוחים)". מיכאל כבר הסתכל למוות בעיניים וידע כי גורלו נחרץ: "חשתי כעס ואכזבה. מדוע אני פה? מדוע לא ניסיתי לברוח?".

בהיותו דובר גרמנית, הוא יצא לעיתים משטח הגטו מטעם המפעל ובאותן שליחויות אף הגניב לגטו מצרכים בעבור המחתרת. לאחר זמן מה, קבוצת עובדי בראואר והוא ביניהם שוחררה, ככל הנראה באמצעות שוחד, והוחזרה לעבודה.

"אחרי היום הזה כבר לא הייתי אותו מיכאל. אנשים נעלמו מהרחובות, ראיתי שיירות של אנשים הולכים לכיוון האומשלגפלץ. איבדנו ידידים, מורים, קרובי משפחה. מהיום ההוא הבנתי שאני עומד בפני סכנה ובפני השמדה והתקרבתי למחתרת".

"ביום תחילת החיסול, כאשר הגרמנים נכנסו לגטו", משחזר מיכאל, "נתנו להם להתקדם עד לקצה הרחוב. הגרמנים חשבו שיצליחו להוציא את היהודים בקלות ולכן לא הביאו עימם כוחות גדולים. לאחר מתן סימן החלו לוחמים יהודים לירות עליהם מהמרפסות. הגרמנים לא חשבו לרגע שיהודים יפרצו במרד, שיהודים ילחמו. המלכודת שלנו הצליחה בגדול! הגרמנים התחילו לברוח והיהודים ירו עליהם מהמרפסות. ביום הראשון אפילו לא היה לנו צורך לזרוק בקבוקי מולוטוב. אין לי מילים לתאר את השמחה שהרגשנו באותו יום".

לאחר כשבוע נתפסו מיכאל ואביו והועמסו על קרון משא בדרכם למחנות לעבודות כפייה. "עמדנו ברכבת כמו סרדינים. אנשים מתו בקרונות בעמידה. זה היה התופת של דנטה". הם גורשו למחנה בודזין (דרומית ללובלין) שם עבדו בייצור מטוסים לחברת "היינקל". באחד הימים, ככל הנראה לאחר ששמע כי קרובי משפחתו נרצחו, התאבד אביו של מיכאל. בעצת חברי המחתרת שפעלה במחנה השיג מיכאל את הז'קט שלבש אביו במחנה. "הז'קט של אבי הציל אסירים רבים, הייתי מבריח בכיסיו אוכל שמצאתי במהלך עבודה מחוץ למחנה ונותן לחברי האסירים".

מיכאל סמוס שרד כנגד כל הסיכויים, עלה ארצה וכאן הכיר את רות, לה הוא נשוי באושר עד היום ולהם ילדים ונכדים. בשנה האחרונה חלה בקורונה, החלים, וכעת הוא מרגיש יותר מתמיד כי יש לו שליחות ועליו לספר את מה שעבר במלחמה כל עוד כוחו עימו. "כמה פעמים הייתי בגיהינום ושרדתי. אלוהים בירך אותי בזיכרון וביכולת לספר את שעבר עלי". כאשר שאלתי אותו מה המסר שהוא רוצה להעביר, אמר ללא היסוס: "יש לנו צבא חזק, יש לנו מדינה, ואנו מחויבים לעשות הכול כדי שמה שחוו יהודים בשואה לא יקרה שוב לעולם".

ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן היא היסטוריונית ומרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי שראיינה את מיכאל במסגרת מחקרה