יום הזיכרון לשואה ולגבורה: אלו משיאי המשואות בעצרת המרכזית

הערב (רביעי), ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תיערך עצרת הפתיחה הממלכתית במוזיאון "יד ושם" בירושלים. נושא העצרת השנה: "עד היהודי האחרון – שמונים שנה לראשית ההשמדה ההמונית". הטקס יועבר בשידור ישיר בערוץ 13.

במהלך הערב, יישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. את אבוקת הזיכרון, יעלה ממלא מקום יושב ראש הנהלת יד ושם - רונן פלוט, ואת דבר נציג הניצולים תישא שורדת השואה - רוזה בלוך. בעצרת ישתתפו הזמרים דוד דאור ומשי קליינשטיין, וכן משמר כבוד של צה"ל מחטיבת הצנחנים. את הערב תנחה הילה קורח ועל קטע הקריאה יהיה אמון השחקן דין מירושניקוב.

אלו משיאי המשואות בעצרת המרכזית:

משואה ראשונה: שמואל נער

נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. באביב 1941, כבשו הגרמנים את סלוניקי והחלה מסכת התעללויות ביהודים. אביו של שמואל הוכה ולאחר זמן קצר נפטר. במארס 1943, גורשו רוב יהודי העיר לאושוויץ. כשהגיע שמואל לסלקציה באושוויץ, לאחר שמונה ימי נסיעה בקרונות סגורים ומחניקים וללא מים ושירותים, ניסה להצטרף לאמו, אך הורחק ממנה במכות. הוא הוכנס למקלחת ושיער גופו גולח. כששאל את ותיקי המחנה היכן בני משפחתו, הצביעו אלה על העשן היוצא מארובות המשרפות. "לא עשיתי רע לאף אחד", חשב, "וכל חטאי הוא שאני יהודי".

בינואר 1945 הוצא שמואל בצעדת המוות. הוא צעד בגשם ובשלג, לבוש בכותונת דקה. לבסוף הגיע למחנה ברגן-בלזן. באפריל 1945 שוחרר שמואל על ידי הצבא הבריטי. "לא יכולתי לשמוח", מעיד שמואל. "הרגשתי כבר כמו מת". שמואל חזר ליוון והחל לחפש קרובים, אך כל משפחתו נרצחה בשואה.

בנובמבר 1945 עלה שמואל על אניית המעפילים "ברל כצנלסון". כשקרבה האנייה לארץ, גילתה אותה משחתת בריטית. שמואל לחם במלחמת העצמאות בשורות חטיבת גבעתי, בחזית הנגב. "בהיותי בודד בעולם, לא נורא אם איהרג", חשב לעצמו. לאחר מכן לחם שמואל בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים כחובש קרבי. שמואל הועסק בעבודות ייעור על ידי הקרן הקיימת לישראל. לאחר מכן פתח עסק קטן בו עבד עם אשתו עד גיל 90. לשמואל ולמרים שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-11 נינים.

משואה שנייה: זהבה גאלאל

נולדה בשנת 1935 בעיר האג שבהולנד, האמצעית בין שלושת ילדיהם של יוכבד וזאב שטאל. בסוף 1942 שולחו זהבה, אמה ואחיה למחנה המעבר וסטרבורק, ובמאי 1943 הועברו למחנה הריכוז אמרספורט. באפריל 1944 הועברו זהבה, אחיה ואמה למחנה הריכוז ראוונסבריק בגרמניה שם הופשטו והוכנסו למקלחת משותפת, וכל ילד נשאר רק עם בגד אחד לגופו."הפחד היה גדול כל כך, שאף ילד לא בכה גם בתנאים הקשים ביותר, וכנראה הרגישו את הפחד של ההורים", מספרת זהבה.

בחורף 1945-1944 הועלו בני המשפחה על רכבת, ללא מזון ומים. הרכבת נתקעה על מסילה שהופצצה וזהבה ובני משפחתה הורדו ממנה והוצעדו עד מחנה ברגן-בלזן. "כמעט לא היה מה לאכול", סיפרה זהבה. "אמא עבדה באיסוף וריכוז גופות כדי לקבל עבור המשפחה עוד פרוסת לחם. אני ואחי חיפשנו במחנה פיסות עץ שרופות ונתנו אותן לאנשים שסבלו משלשולים, לשם מאכל." 

זהבה, אמה ואחיה סבלו מקור, מגפות ורעב עד השחרור באפריל 1945 בידי בעלות הברית. במארס 1948 עלתה זהבה לארץ ישראל. בגיל 17 החלה ללמוד בבית הספר לאחיות בבית החולים שערי צדק, ולאחר מכן עבדה בחדר הניתוח וכאחות פרטית של הנשיא יצחק בן־צבי. לזהבה ולאברהם נולדו שלושה ילדים. בנם דוד נהרג בתאונת דרכים במהלך שירות במילואים. בנם זאב נפטר מהתקף לב בגיל 61. מזה 50 שנה זהבה היא אחות בבית החולים שיבא, וממשיכה לעבוד כאחות גם לאחר פרישתה. היא קיבלה אותות הצטיינות ופרסים על עבודתה. מסירותה לעבודתה, ועזרתה ונתינתה לחולים, נתפסות בעיניה כניצחון על הרשע והסבל האנושי שחוותה בילדותה, וכמקור לנחמה בעקבות צערה על הבנים ששכלה.

משואה שלישית: יוסי חן

נולד בשנת 1936 בעיירה לחווא שבפולין (כיום בבלרוס), בנם הבכור של דב ברל וחיה שרה חיניץ. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את לחווא ובערב ליל הסדר 1942, הצטוו כל יהודי לחווא להתרכז בגטו. רבים מיושבי הגטו נפטרו בהם סבתו של יוסי. כשיושבי הגטו רוכזו לקראת הוצאתם להורג, פרץ מרד במהלכו קרא היודנראט ליהודי הגטו לברוח אל היערות. אמו ואחיו הקטן של יוסי נתפסו ונרצחו כמו רבים מבין אלף היהודים, אך יוסי בן השש הצליח לברוח ליערות. "בזכות המרד הזה אני חי", אומר יוסי. במהלך בריחתו, מצא יוסי את אביו והם חברו לפרטיזנים בניסון לשרוד.

בסוף 1943 שפתחו הגרמנים ועוזריהם במצוד אחר הפרטיזנים, יוסי ואביו נעו ברגל ובמזחלות ביערות בלרוס, רעבים וקפואים. יוסי חלה והועלה על מזחלת, עטוף בסמרטוטים ועליהם ערימות שלג כדי לשמור על חום גופו, והושקה במרק דלוח בעזרת כפית עד שהתאושש. מדי פעם חיפש אביו את הדופק בידו, על מנת לבדוק אם יוסי עדיין בחיים. לאחר שהתאושש, הוטל על יוסי להשיג מזון מהחקלאים בסביבה. הוא הצטיין בניווט והתמצאות ביערות ואף סייע למבוגרים ממנו להגיע ליעדם. כמה פעמים נתקל בגרמנים אך הצליח לברוח. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", מספר יוסי.

ביולי 1944 שוחררו יוסי ואביו על ידי הצבא האדום. הם נעו מערבה, למחנות העקורים. ביולי 1947 עלו השניים על אניית המעפילים אקסודוס. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ויוסי ואביו גורשו לאירופה והורדו בכוח בנמל המבורג בגרמניה. באוגוסט 1948 עלו יוסי ואביו לישראל. יוסי היה מפקד בכיר ביחידת מודיעין בצה"ל, נציג אמ"ן במוסד ולאחר מכן איש המוסד. הוא כתב מחקר על פעילות המוסד למרדף אחר פושעי מלחמה נאצים, מחקר שרק חלק מתוכנו הותר לפרסום. ליוסי ולנחמה שלוש בנות ותשעה נכדים.

משואה רביעית: הלינה פרידמן

נולדה בלודז' שבפולין בשנת 1933, בת יחידה להוריה וולף ואנג'ה הרלינג. עם כיבוש פולין המשפחה ברחה לוורשה. עם סגירת הגטו בסוף 1940 נכלאה המשפחה בתוכו. מחלון הדירה ראתה הלינה גופות מוטלות ברחוב. "מראות האנשים הרעבים ברחובות והגופות המובלות בעגלות לא עוזב אותי עד היום", מספרת הלינה. ההורים עבדו בבית חרושת שתיקן מדים לצבא הגרמני והלינה הלכה לגן ילדים שהוקם עבור ילדי העובדים במקום. באחד מימי האקציה הגדולה בקיץ 1942, נלקחו הילדים למקום קרוב ונורו במקלעים. הלינה נפלה אך לא נפגעה. היא שכבה בין עשרות הילדים המתים, מכוסה בדמם, וידעה שאסור לה לזוז. רק בלילה, אחרי שהיורים עזבו, חזרה לביתה.

בערב פסח 1943 פרץ מרד גטו ורשה. "עשינו ליל סדר סמלי בבונקר בגטו, כשהרחוב לידינו עלה בלהבות", מספרת הלינה. נער פולני בשם יז'י קוז'מינסקי היה מבריח אוכל לגטו דרך תעלות הביוב, ואמה של הלינה התיידדה אתו. יז'י שיחד קצין אס-אס, וזה הביא רכב מפואר להברחת המשפחה מהגטו. בני המשפחה הוברחו בזוגות אל מחוץ לגטו, בתא המטען של הרכב. "בזמן הבריחה וימים רבים אחריה ראינו להבות גבוהות ומפחידות מהגטו הבוער", מספרת הלינה. אמה ואביה היו האחרונים לצאת, אולם נתפסו בעקבות הלשנה. האב הצליח להימלט אך האם אנג'ה נשלחה לאושוויץ, שם נרצחה.

במשך כשנה וחצי הוסתרו הלינה ובני משפחתה הנותרים בבונקר מוסווה בביתם של יז'י ואמו החורגת תרזה קוז'מינסקה, לימים רות (רניה) לינדר. בשנת 1950 עלתה הלינה לישראל.הלינה התנדבה בער"ן 35 שנים, הכשירה מאות מתנדבים בארגוני סיוע, והנחתה קבוצות של נכי צה"ל.להלינה ולאברהם ז"ל, ניצול השואה גם הוא, נולדו שלושה ילדים (משה, עודד וגל-זאב ז"ל שנפטר ממחלה), שבעה נכדים וחמישה נינים.

משואה חמישית: שרה פישמן

נולדה בשנת 1927 בנרצניצה שבאזור טרנסקרפטיה בצ'כוסלובקיה (כיום באוקראינה) למשפחה חסידית שומרת מצוות בת 10 נפשות. האב גדליה דוד שלח את שרה ושתי אחיותיה הגדולות, הינדה ורבקה, לבני משפחה בבודפשט שבהונגריה, אך השלוש לא הגיעו ליעדן- הן הורדו מהרכבת והועברו לגטו הלמי, שם רוכזו בבית הכנסת המקומי,משם לגטו נוד'סולוש . מהגטו נשלחו שרה ואחיותיה לאושוויץ. שם התאחדו עם אחותן הקטנה פנינה, אך הינדה חלתה ואושפזה בצריף החולים.

בשלב זה כבר הייתה שרה באושוויץ מספיק זמן כדי להבין שמי שאושפז בצריף הזה, לא ייצא ממנו בחיים. היא לא ראתה את הינדה שוב. שרה עבדה בניקוי המקלחות ובפינוי חפצי הערך שאולצו היהודים להותיר אחריהם לפני שהוכנסו לתאי הגזים. היא עברה סלקציה בעקבותיה הופרדה משתי אחיותיה ונשלחה ברכבת לעבודות כפיה מחוץ לאושוויץ. 

שרה הועברה למחנה ברגן-בלזן, ולאחר שלושה חודשים הועלתה על קרונות דחוסים והוסעה במשך שלושה שבועות ללא יעד. לבסוף הורדו שרה ויתר הנוסעים מהרכבת באזור מיוער. שומריהם הגרמנים נעלמו, והאסירים שוחררו. היא הגיעה לשוודיה ושהתה בשיקום במשך חצי שנה. נודע לה ששתיים מאחיותיה שרדו – השתיים עמן הייתה באושוויץ. שרה נסעה אליהן לצ'כוסלובקיה. השלוש היו השורדות היחידות ממשפחתן. בצ'כוסלובקיה אומנה בשימוש בנשק ובתחילת 1949 עלתה לישראל באניית נשק ושירתה בצה"ל בתקופת מלחמת העצמאות. בארץ הקימה שרה מפעל סריגה מצליח.שרה היא אשת עדות, ומספרת את סיפורה מזה שנים בפני אלפי אנשים, פנים אל פנים ובמפגשים מקוונים.לשרה ויואל ז"ל שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.

משואה שישית: מניה ביגונוב

נולדה בשנת 1927 בעיר טפליק שבאוקראינה, הצעירה מבין שלושת ילדיהם של נחום ופרימה. ביולי 1941, כבשו הגרמנים את טפליק ושלחו תושבים מהעיר לעבודות כפיה, ביניהם את מניה ואמה. ב-27 במאי 1942 ריכזו הגרמנים חלק מעובדי המחנה, בהם מניה ואמה, והחלו להעלות אותם על משאיות. המשאיות נסעו ליער הסמוך וכל היהודים שהיו עליהן נרצחו ביריות, בהן אמה של מניה. לאחר מכן, הועברה מניה בין מחנות עבודה שונים. מאחד המחנות נמלטה עם חברתה אסתר והן שבו לטפליק שם מצאה מניה את אביה בין אנשי מקצוע יהודים, שהוחזקו על ידי הגרמנים למטרות עבודה.

קבוצת אנשי המקצוע שילמה למקומי על מנת שיוביל את מניה וחברתה לגטו ברשד שבטרנסניסטריה, לשם הגיעו בספטמבר 1942. בגטו נאלצו להתמודד עם תנאי מחיה קשים – רעב וקור. בחורף חלתה מניה בטיפוס. ב-1943 הגיע גם אביה של מניה לגטו, אך היה חולה ונפטר בפברואר 1944, שלושה שבועות לפני שחרור האזור בידי הצבא האדום.

לאחר השחרור שבה מניה לטפליק, שם התאחדה עם אחיה ואחותה. מניה נישאה לנפתולי ביגון, ששירת בצבא האדום ושרד במחנות שבויים הודות לכך שהסתיר את יהדותו. מניה עבדה כאחות בבית חולים, וגידלה לבדה את בתה אדית לאחר שבעלה נפטר. מניה פעלה לשימור זכרם של יהודי טפליק שנרצחו בשואה. מיד עם תום המלחמה החלה לכתוב את קורותיה של קהילת יהודי טפליק. היא תיארה כל בית בו חיו יהודים לפני המלחמה ותיעדה את שמותיהם וקורותיהם של כל הדיירים היהודים בכל בית, ואם שרדו – את קורותיהם אחרי המלחמה.

את המידע, כולל תרשים של העיירה, העבירה לארכיון יד ושם. מניה מילאה עשרות דפי עד להנצחת זכרם של בני עירה שנרצחו בשואה. היא כתבה מאמרים על קהילתה ופרסמה אותם בעיתונות הרוסית. כמו כן הייתה פעילה בקבוצה שדאגה להקמת אנדרטת זיכרון ליהודי טפליק ולקיום טקסי זיכרון במקום.בשנת 1992 עלתה מניה לישראל עם בתה ושתי נכדותיה. מניה ביגונוב היא אשת עדות ואלפי תלמידים, סטודנטים ומורים, שמעו את קורותיה בתקופת השואה.