הזעקה הראשונה: משפחות החטופים והנרצחים חוזרות ל-8 באוקטובר

ב-8 באוקטובר 2023, מדינת ישראל הייתה עדיין מוכת תדהמה ויגון לנוכח הטבח האכזרי בעוטף, עם אלפי מחבלים שעדיין בשטח ישראל - ומאות משפחות מבועתות המחפשות אחר יקיריהן. בתוך זמן קצר, כ-250 מהן יהפכו למשפחות החטופים והחטופות בעזה. באותו יום, בשעה 20:00 בערב, הן התכנסו למסיבת עיתונאים מאולתרת בחדר קטנטן בכפר המכבייה ברמת גן, שם הפכו בעל כורחן לנציגי משפחות הנעדרים הזועקות לעזרה להשבת יקיריהן - ולבסוף למטה המשפחות להחזרת החטופים.

אותה קריאה מהדהדת כבר שנה שלמה. באותו חדר קטן וצפוף, נלכד אותו רגע מול עשרות מצלמות, בו אזרחי ישראל מתפרקים, בוכים - ושואלים את מנהיגיהם שאלות, שעל רובן אין תשובה עד היום: "הם חוזרים הביתה! אין מצב שהם לא חוזרים הביתה. אני מבקש שכל העולם יראה את זה, שכל העולם יראה את מה שאני אומר".

חזרנו עם אותן משפחות לאותו חדר ושולחן, לאותו רגע בזמן. "לא להאמין. אני נכנסת, וזה פשוט דז'ה-וו, הכול חוזר אליי. עדיין הייתי אופטימית כשבאתי לפה, שאולי ימצאו אותו חי", אמרה בת שבע אילוז. את 7 באוקטובר היא עדיין חיה בכל יום, אך לאותו חדר שבו הכל התחיל היא חוזרת בפעם הראשונה, ושם גם לתחושה והתקווה שאליה, הבן שלה, עדיין חי.

כתבות נוספות:

• ישראל אינה עונה: לאן נעלמה המדינה ב-7.10 ובימים שאחרי?
• "לא התאמנו לזה": צוות הטנק שירה על תחנת המשטרה חוזר לשדרות
• הקריאות לעזרה, הטבח - והזעזוע: בחזרה לשידור הדרמטי ב-7.10

"אני רוצה לדעת מה קורה איתו. הוא חטוף? הוא פצוע?"

"אני הייתי עם הבן שלי בטלפון כשירו בו, ואז הייתה דממה. אבל אמרתי לעצמי, אולי הוא פצוע? זה לא אומר בהכרח שהוא מת", אמרה בת שבע. אליה היה במסיבת הנובה באותו יום ארור. כמו רבות מן המשפחות באותה יממה מסויטת, בת שבע נסעה לחפש אותו בין הפצועים וחיכתה לטלפון, אך ככל שנקפו השעות - החרדה הלכה וגברה.

"שם עדיין הייתי במקום הזה של 'לא משנה מה קורה, אני רוצה תשובות, אני רוצה להגיע אליו. אני רוצה לדעת מה קורה איתו. הוא חטוף? הוא פצוע?'. לא רציתי לחשוב שאולי הוא לא בחיים", הוסיפה בת שבע, ואמרה בכאב: "ואז, ביום שני בערב, דפקו לי בדלת. ברגע שהם נכנסו, כל האוויר יצא מהמפרשים. התנתקתי מהכול והתרכזתי ביגון שלי, בהלם, באבל ובאשמה שלי".

שלי ומלכי שם טוב, הוריו של עומר החטוף בעזה, ידעו כבר ב-7 באוקטובר מה עלה בגורל בנם: "ידענו שהוא נחטף מהמסיבה מסרטון שראינו. בעצם, מבין כל המשפחות, היינו כמעט היחידים שידעו 'בוודאות'". מלכי הוסיף: "זה נראה לי כל כך מזמן פתאום, סיוט שאני ממש לא רוצה לחזור אליו. זה אבסורד, כי זה כאילו אני מעדיף את המצב עכשיו, למרות שאנחנו שנה אחרי, אבל העיקר לא להיות שם כי הימים היו מסויטים".

מירב לשם גונן, אימה של רומי שנחטפה מהנובה, הגיעה לכפר המכבייה כמעט בניגוד לרצונה. "אני מדברת כל יום על מסיבת העיתונאים הזאת ב-8 באוקטובר. אני זוכרת הכול. היה פה בלגן ומלא אנשים, וכל מה שרציתי זה הביתה. בכלל לא רציתי לעלות לדבר. הייתי עייפה אחרי לילה ללא שינה כי היינו בלהב 433, אחרי יום של הסתובבות אובדת עצות ברחבי תל אביב. אמרתי לעצמי, 'מה לי ולמסיבת עיתונאים? כל כך הרבה צלמים, רעש ואנשים'".

אותה מסיבת עיתונאים קרמה עור וגידים הודות לאורי דוד, שהתמונות של שתי בנותיו, הודיה ותאיר, התפרסמו במהירות ברחבי הרשתות החברתיות ב-7 באוקטובר. "אנחנו היינו הראשונים שכבר הלכו עם תמונות לקריה באותו בוקר - אבל אף אחד לא הגיע. היינו שם לבד. אף אחד לא ידע לתת תשובות. אמרנו לעצמנו: 'הלוואי שהן יהיו בין החטופים". שישה ימים לאחר מכן, המשפחה קיבלה את הבשורה המרה - גופותיהן של הודיה ותאיר זוהו.

אורי יצר קשר עם בן משפחתו אסף פוזניאק, שעובד במשרד האסטרטגיה של רונן צור - שבסופו של דבר גם שימש כיו"ר מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. הוא התייעץ איתו מה לעשות וכיצד לפעול. זו הייתה ראשיתה של הקבוצה שנקראה באותו יום "המוקד למשפחות הנעדרים".

"הוא אמר שהתארגנה קבוצה של נעדרים ונעדרות, של בני המשפחה, והוא הכניס אותי לקבוצה. הצגתי את עצמי, הסברתי לכולם היכן אני עובד ומה בדיוק אנחנו מציעים", אמר פוזניאק. "אני זוכר שאפילו שאלתי את אורי, בגלל שבכלל לא הבנתי את גודל האירוע, אם הוא יכול אולי לבוא עם עוד כמה חברי משפחה, כדי שלא ירגיש פה לבד. שיבינו שמדובר פה באירוע גדול. לצערי, האירוע התברר כיותר מדי גדול".

"היינו כל כך נאיביים. אנחנו כבר שנה במאבק הזה"

מירב לשם גונן שיחזרה את אותם רגעים במסיבת העיתונאים - ותקוות השווא: "בכלל לא זכרתי שפניתי למנהיגים שלנו כאל האחראיים, ושדרשנו מהם כבר אז שייצרו קשר עם מנהיגים חזקים באזור. זאת הייתה הדרישה שלנו כבר מהיום הראשון. פתאום זה נראה לי נאיבי, שהם האחראים, שאני סומכת עליהם. מאז עברנו כל כך הרבה, לא חיכינו להם - בעצמנו דיברנו עם כל המנהיגים. אנחנו כבר לא מחכים להם יותר. אני זוכרת שהייתי בטוחה שכבר באותו שבוע, ביום שישי או שבת, היא בבית. בטוחה. לא היה לי ספק בכלל".

"אנחנו נמצאים באותה סיטואציה, רק שנה אחרי. היינו כל כך נאיביים. אמרתי: 'אני מבקשת מהגורמים הרלוונטיים, תחזירו לנו את הילדים הביתה'", אמרה שלי שם טוב. המשפחות הכואבות הוסיפו יחד: "כנראה שכבר אז היינו צריכים להתנהג אחרת. אנחנו כבר שנה במאבק הזה".

52 שבתות עברו מאז. זה היה הגרעין שהקים את מטה משפחות החטופים - ומוביל את המאבק עד היום. האנשים שישבו שם, בשולחן ההוא במסיבת העיתונאים, נאלצו לא רק להיאבק על חיי ילדיהם - אלא להילחם מלחמות פוליטיות, להחליף יועצי תקשורת, לנסוע ברחבי העולם ולקום לעוד בוקר שבו ילדיהם בשבי. הם השתנו, המדינה השתנתה.

מירב לשם גונן, ושלי ומלכי שם טוב, קיבלו על עצמם מיד באותו הערב, בעל כורחם, תפקיד ותואר שהיו מוותרים עליו ברגע: "כל אחד מאזרחי מדינת ישראל, שיבין שיש לו כוח למנוע את 7 באוקטובר הבא. זה לא שחרור המחבלים, זה לא ציר פילדלפי. זה לא הכוח. הכוח הוא אם כל אחד מאיתנו ייצא ויזעק בצורה שלו. צריך לקחת אחריות אזרחית על זה ש-7 באוקטובר לא יקרה עוד הפעם".

השאלות מאז עדיין תקפות, אבל המסר התחדד. היום, יותר מתמיד, המשפחות שנמצאות בליבו של הפצע הפתוח בחברה הישראלית תלויות בתמיכה הציבורית כדי לרפא אותו. שלי שם טוב אמרה לסיום: "עם ישראל הוא עם מדהים. קומו כל בוקר, תשאלו את עצמכם מה אתם תעשו היום בשביל החטופים בשביל שהם ישובו הביתה, בשביל החברה גם בשביל הדורות הבאים - כי אנחנו כותבים עכשיו את ההיסטוריה של עם ישראל".

לתרומה למען בניית בית הכנסת לזכרן של תאיר והודיה דוד ז"ל לחצו כאן וגם כאן. ניתן גם בהעברה בנקאית: בית כנסת נקודת חן בית דגן (ע״ר), בנק מרכנתיל (17), סניף 732, בני ברק לחשבון 80186396