טל שהם על השבי: "החלטתי שגם אם זה הסוף - לא אשפיל מבט"
טל שהם, שהשתחרר מהשבי אחרי 505 ימים, סיפר לראשונה בריאיון לרשת "פוקס" על התנאים הקשים שהתמודד איתם, ועל המטרה שהציב לעצמו שם - לא לאבד צלם אנוש. "אני לא קורבן", אמר. "אמרתי לעצמי שגם אם זה הסוף - אביט למוות בעיניים ולא אשפיל מבט. הם לא ישברו אותי, ואני לא אכנע לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים יותר מהצד השני"
טל שהם, שהשתחרר מהשבי אחרי 505 ימים, סיפר הערב (שבת) לראשונה בריאיון לרשת "פוקס" האמריקנית על התנאים הקשים שהתמודד איתם, ועל המטרה שהציב לעצמו שם - לא לאבד צלם אנוש. "אני לא קורבן", אמר. "אמרתי לעצמי שגם אם זה הסוף - אביט למוות בעיניים ולא אשפיל מבט. הם לא ישברו אותי, ואני לא אכנע לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים יותר מהצד השני".
שהם נחטף מביתו לעזה בבוקר 7 באוקטובר עם אשתו עדי ושני ילדיהם נווה (8) ויהל (3). עדי והילדים שוחררו במסגרת עסקה, אך טל נשאר בשבי - וכאמור שוחרר אחרי 505 ימים. "יצאתי והרמתי ידיים", הוא שחזר בריאיון. "למחבל היה רצח בעיניים, והוא לקח אותי לכביש ומשם לרכב. ראיתי כ-40 מחבלים עם נשק. חלקם צילמו אותי בטלפונים שלהם. הייתי בהלם - היה גדוד שלם של מחבלי חמאס בתוך הקיבוץ שלנו. אנשים שהכרתי נרצחו - והם צוחקים, בלי פחד".
המחבלים השליכו אותו לתא המטען - ונסעו לעזה. ברצועה התאסף ההמון: "נערים עם מקלות רצו לעברי וניסו להכות אותי", הוא מספר. הוא הוצא מהמכונית - ונשק כוון לעברו. המחבלים הורו לו לכרוע ברך: "סירבתי, אמרתי להם שאם הם רוצים להרוג אותי - שיעשו זאת. הם לא יוציאו אותי להורג כמו דאעש".
לאחר מכן נלקח למה שהוא מתאר "צעדת ניצחון" שערכו המחבלים ברחובות עזה: "צעקו 'חייל! חזיר! ציוני!. נופפתי וחייכתי. לא הראיתי פחד".
