"הבית הזה לא נגיש. אני לא חיה"

ארבע מדרגות בלבד מפרידות בין החופש של ניצול השואה לכליאתו בבית: לאון, בן 98 מצפת, הוא ניצול שואה. את חייו בישראל הוא קיווה לסיים בכבוד אך גם בגילו המופלג ולמרות מה שעבר בצעירותו הוא מרגיש כלוא בדירת עמידר שבה הוא מתגורר. לאון לא מסוגל לצאת מהבית מפני שהוא נכה, והדירה שלו אינה מותאמת לצרכיו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

למרות הפניות החוזרות לעמידר, הבית לא מונגש ולאון יוצא מביתו לעתים רחוקות רק כאשר בנו, גם הוא כבר בן 71, מגיע מהמרכז כדי לסייע לו. "אני במעצר בית כבר 10 שנים", הוא אומר בכאב.

גם בביתה של אורה, אם ששתיים מבנותיה נולדו עם נכות קשה, אין דירה מונגשת. כבר עשור שהמשפחה זכאית לדירה מיוחדת ממשרד השיכון אך לביורוקרטיה זמן משלה.

"אני חוששת שתינוקות יסתובבו על הרצפה", מספרת אורה בחשש. "כשחני בתי מסתובבת היא נתקלת בקירות ויכולה להיתקל בהם".

הסחבת הזו מאפיינת לא מעט סיפורים. גם כשהרשויות מאשרות דירה חלופית או שיפוץ, לוקח לא מעט זמן עד שזה קורה בפועל.

גם דליה טובול שמתגוררת בדירת עמידר חשה עוגמת נפש קשה בכל פעם שבעלה נאלץ לשאת אותה כדי לבצע פעולות שגרתיות לחלוטין. שתי הרגליים שלה נקטעו לפני כשלוש שנים ומאז היא לא עצמאית כלל. אלא שבמקום שתוכל לחיות בכבוד מינימלי, היא חייבת להיות תלותית באחרים כדי לשרוד.

"אני אישה בת 50 ומאוד מצער אותי מה שקרה לי", היא אומרת בכעס. "הזלזול הזה באנשים כשהם חסרי ישע מותיר אותי חסרת אונים מול הביורוקרטיה. גם ככה קשה לי לאבד את שתי הרגליים שלי ואת העצמאות שלי, והם רק מקשים עליי. זה משפיל ברמות, אפילו שמי שסוחב אותי הוא בעלי".

ממשרד הבינוי והשיכון ומחברת עמידר נמסר בתגובה: "המקרה של דליה טובול תלוי ועומד בערכאות משפטיות ושם הנושא יתברר. בנוגע למשפחת גורודצקי, המשפחה סירבה לקדם רכישת אחת הדירות מתוך שתיים שנמצאו. יצוין כי מחיר הדירות בשכונה בה מתגוררת המשפחה חורג משמעותית מהתקציב שאושר. בנוגע ללאון טיפוגרף, מנכ"ל המשרד הנחה לפעול באופן מידי למציאת דירה חלופית. המשרד פועל למתן פתרון ביניים שיתאים לצרכיו של לאון כבר בימים הקרובים".