אנדריי קוזלוב מדבר לראשונה אחרי החילוץ מהשבי: "ארנון הוא הגיבור שלי"

חמישה שבועות לאחר שחולץ מהשבי יחד עם נועה ארגמני, שלומי זיו ואלמוג מאיר ג'אן במסגרת "מבצע ארנון", אנדריי קוזלוב בן ה-27 סיפר הערב (שישי) בריאיון מרגש ל"זמן שישי" על החטיפה ממסיבת הנובה, התקופה הקשה בעזה, החילוץ ההרואי - והחיים החדשים שלאחר השבי.

ליווינו את אנדריי בביקורו הראשון בכיכר החטופים , הלב הפועם של מטה המשפחות הפועלות להשבת יקיריהם. "זה כמו סרט בשבילי, סיוט שאני לא יכול להאמין לו", אמר בזמן שהסתכל על הפוסטרים התלויים בכיכר, בהם מופיעים תמונותיהם של החטופים שנותרו בידי חמאס ברצועת עזה. בהמשך נכנס למייצג המנהרה במקום, המדמה את תנאי השבי של החטופים.

"אני בא מיקום אחר, אתה מרגיש כאילו יש ימים שהחיים שלך כמעט נגמרו", אמר אנדריי בפתח הריאיון, בהתייחסות לתחושות הקשות שחש בשבי, "מישהו אחר יחליט - אולי תמות בעוד דקה, בעוד שעה או בעוד שבוע".

אנדריי, שגר בישראל רק לאורך שנה אחת בטרם נחטף, עלה לארץ מרוסיה לאחר שלקח חלק בתוכניות 'תגלית' ו'מסע'. "אחרי התוכניות נשארתי בארץ שישה חודשים, הלכתי לים, עבדתי", סיפר. בנוגע להחלטתו להישאר בישראל הוסיף: "זו הייתה התוכנית שלי. רציתי לבוא לפה כדי ללמוד ולחוות חוויות חדשות. התלהבתי, אלו היו חיים חדשים, עם הרבה הזדמנויות ואנשים חדשים".

כתבות נוספות:

• החייל ששר לאימו המתמודדת עם מחלה - וכבש את הרשת: "זה החלום שלי"
• המאבק לחיים של נדב: מסע השיקום של בן ה-15 שנפצע קשה בפיגוע
• חיסול מחבלים מול המצלמות: עם לוחמי הצנחנים, בחזרה לשג'אעיה

אנדריי, תושב ראשון לציון, הגיע למסיבת הנובה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר בעקבות חבר, שהציע לו לעבוד במסיבה כמאבטח. "מישהו אמר שזה יהיה מדרום לראשון, אבל לא כל כך מדרום לראשון", סיפר על הצעת העבודה במסיבה שממנה הוא עתיד להיחטף, "לא ידעתי שזה יהיה ליד עזה, אבל גם אם הייתי יודע הייתי הולך לשם".

החטיפה ממסיבת הנובה

על הרגע שבו הכול השתנה והמסיבה הפכה באחת לטבח, אנדריי סיפר: "תוך חמש דקות ראינו שכל המכוניות תקועות בדרך וניתן היה להבין שבקצה הפקק משהו לא בסדר. ואז התחלנו לשמוע רעש של ירי ומיד כולם התחילו לרוץ".

אנדריי הבין את המצב והחל להימלט מכביש הגישה שהוביל למסיבה, עד שנתקל בישראלי אחר, שלומי זיו. "ראיתי איש קרח עם חולצה שחורה וג'ינס", סיפר, "הוא הקרין ביטחון וקרא לי. הודיתי לו אבל אז ראיתי עוד מישהו עם זקן ארוך, בלי שפם במדים, בלי סמלים ישראליים. חשבתי לעצמי שזה מישהו מהכוחות המיוחדים של צה"ל. 'הוא יציל אותנו', חשבתי".

במהרה, "איש הביטחון" התגלה כמחבל חמאס שחטף אותו ואת שלומי לרצועת עזה. "נכנסנו למכונית, שלומי נהג, אני ישבתי לצידו. המחבל ישב מאחורה וצעק בעברית בטלפון, אבל גם ברגע זה לא הבנתי שנחטפתי".

השבי בעזה, החברות עם אלמוג ושלומי - ואכזריות המחבלים

בשלושת הימים הראשונים, אנדריי ושלומי זיו הוחזקו בדירה אחת, בהמשך הצטרף אליהם אלמוג מאיר ג'אן. "היה מפחיד מאוד. פחדנו שיהרגו אותנו או שנהפוך להיות העבדים שלהם. כל הזמן היה איתנו מישהו, שתמיד החזיק סכין. היינו קשורים, ביום הראשון העיניים שלנו היו מכוסות ולא באמת הבנו מה קורה".

"היו הרבה רגשות נוראיים. הרבה רגשות דוחים ונוראיים בכל יום, וכנראה התרוקנתי מרגשות אחרי זה והבנתי הכל - אבל מבלי שהרגשתי דברים בתוכי. הייתה לי רק מטרה אחת, לשרוד ולחזור הביתה", סיפר אנדריי בהמשך הריאיון, בהתייחסות לזמן שבו הוחזק בשבי חמאס.

"היינו בשבעה מקומות, בכמה מהם שהינו יום אחד, בכמה שהינו שבוע, בכמה שבועיים, אולי חודש", פירט בנוגע למבנים בהם הוא הוחזק. בנוסף ציין כי העבירו אותו ממקום אחד לאחר בהליכה בשעות הערב: "אמרו לנו ללכת בביטחון ברחובות".

"בכמה מהקומות היינו צריכים לבקש רשות כדי ללכת לשירותים", הוסיף אנדריי בהתייחסות לתנאים הקשים, "בכמה מהמקומות היה לנו סל בצד של החדר אז לא הייתה ברירה ועשינו את כל הדברים האלו באותו החדר שבו התגוררנו".

בנוגע ליחסיו עם אלמוג ושלומי, שהוחזקו איתו, אנדריי אמר: "זה מצב מאוד מלחיץ, ואף אחד מאיתנו לא בחר להיות אחד עם השני 24 שעות ביממה. בהתחלה הייתי מסוגר עם עצמי ולא דיברתי הרבה. אנחנו אנשים שונים עם אופי שונה והיו לנו בעיות בהתחלה, שפתרנו רק במרץ. רק בסוף התרגלנו". במהלך השבי, השניים אף לימדו את אנדריי עברית.

"כתבתי לעצמי במחברת 'אתה עדיין חי' ובעברית גם 'בחיים, שלם ובריא', וחזרתי על המשפטים האלו בכל יום", הוסיף, "שמענו פיצוצים בכל יום. השיא האישי שלי היה כששמעתי 486 פצצות, ספרתי אותם כי לא הצלחתי לישון".

במהלך השבי, אנדריי, שלומי ואלמוג נאלצו ליצור קשרים עם המחבלים כדי לשרוד, אך היה שוני בין מחבל אחד לשני, והדבר הוסיף לקושי הקיים גם כך בשבי. " היה מחבל אחד נוראי במיוחד", שיתף אנדריי, "הוא היה משוגע אמיתי עם פיצול אישיות. הוא הבטיח לאלמוג ולשלומי שהוא ישים אותי בקבר".

בנוסף, שלושת החטופים נאלצו לסבול עונשים שונים ואכזריים, כאשר עוררו את זעמם של המחבלים מסיבה זו או אחרת. "פעם אחת ישבתי על מזרון יומיים בלי לעשות דבר, כעונש. בלי ללכת, לדבר או לעשות כל דבר אחר", סיפר.

בזמן שהותו בשבי, אנדריי היה מודע למאבק שמתרחש בארץ למען החזרת החטופים, בזכות המחבלים שעדכנו אותו ואת חבריו. "הם לא סיפרו לנו הכול, לא ידעתי למשל שלואיס ופרננדו חולצו בפברואר", אמר, "כן ידענו על העסקה בנובמבר. אמרו לי יום אחד שישחררו אותי ואז היה לי דיכאון גדול כשזה לא קרה".

כשנשאל האם הוא וחבריו תכננו לברוח מהמחבלים, אנדריי השיב: "חשבנו על זה והתבדחנו בנושא. שאלנו את עצמנו 'איך אפשר לעשות את זה', אבל הבנו שבכל בריחה יש סיכונים רבים ושהסיכויים לשרוד יהיו טובים יותר אם נשאר במקום ונחכה".

החילוץ ההרואי

בנוגע לבוקר החילוץ הדרמטי, אנדריי סיפר: "זה היה בוקר שגרתי, קראתי סיפור כלשהו על מרקו פולו, ופתאום היו פיצוצים קטנים מול החלון וחשבתי שאולי המחבלים מנהלים קרבות בניהם".

"הלוחמים הרגו את שני הבחורים ששמרו עלינו בתוך 15 שניות", המשיך, "זה נגמר ברגע והם ניגשו אלינו. אמרו לנו שמחלצים אותנו ושבערב כבר נהיה בבית. הם ירו על החלונות והם הקיפו אותנו והגנו עלינו".

"כשנכנסנו למסוק היו שם 20-30 לוחמים, שהיו מאושרים על ההצלחה. אפשר היה לראות את עזה בחלק האחורי של המסוק, וראינו אותה הולכת ומתרחקת. שמונה חודשים ויום אחד עפו מולי", הוסיף.

החיים החדשים - והוכרת התודה לארנון זמורה

בבית החולים שיבא תל-השומר פגש אנדריי את אחיו דימה ואת חברתו ג'ניפר. הוריו מיהרו לעלות על טיסה לארץ ולהגיע לבקר אותו בבית החולים זמן קצר לאחר מכן. "פחדתי קצת לפגוש אותם", אמר אנדריי בהתייחסות לביקור הראשון של הוריו לאחר החילוץ, "הייתי בטוח שאאבד את העשתונות ושאני אקפא - ובאמת קפאתי ונפלתי על הברכיים שלי והתחלתי לבכות. זה היה רגע מדהים".

אימו של אנדריי לא משה ממנו מאז ששב מהשבי, וגם הזוגיות שלו עם ג'ניפר עברה טלטלה. "אנחנו מכירים רק מסוף אוגוסט, והיא עשתה בשבילי כל כך הרבה", אמר בהתייחסות לבת זוגו, "אנחנו מכירים אחד את השנייה 11 חודשים אבל רוב הזמן הזה לא ראינו זה את זו. אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להכיר עוד ואנחנו מתקדמים".

בנוגע לחיים בישראל לאחר מבצע החילוץ, הוסיף: "זה מאוד מוזר, כמעט כולם שואלים 'זה הוא?'. מישהו אפילו לא שאל ורק רצה לעשות איתי תמונה".

לצד התמיכה שהוא מקבל והשמחה על האיחוד עם בני משפחתו וחבריו, מחשבותיו של אנדריי חוזרות ליום ששינה עבורו הכול, אל יום החילוץ ואל האיש ששילם בחייו כדי שהוא ייצא לחופשי, ארנון זמורה - אותו הוא הספיק לראות במשך שניות אחדות, שאותן הוא לא יישכח לעולם.

"ראיתי אותו ב-8 ביוני, כשנכנסנו למכונית הראשונה וכבר בשלב הזה הוא היה פצוע והם לקחו אותו לרכב אחר", סיפר אנדריי על המפגש עם זמורה. בהמשך ביקש להביע את תודתו לגיבור שעל שמו קרוי מבצע החילוץ: "אין מילים ברוסית, באנגלית או בעברית שיכולות להביע את מה שאני מרגיש כלפי ארנון והמשפחה שלו. ארנון זמורה הוא הגיבור האישי שלי".

למרות כל מה שעבר, אנדריי מתכנן להישאר בישראל, והוא בחר להילחם למען החטופים שנותרו מאחור. "אני כאן כבר 26 ימים. מדוע מגיע לי להיות כאן? זה פשוט קרה לי ועכשיו אני כאן בחיים, אבל יש כאלו שלא כאן", אמר בסיום הריאיון.