דו"ח: "שורדי שבי סבלו מהרעבה והתעללות, החטופים בסכנת חיים"

דו"ח קשה של משרד הבריאות שמתפרסם היום (שלישי) על אודות מצבם של שורדי שבי מתאר שורה של פגיעות קשות שעברו, שכוללות התעללות פיזית ונפשית, איומים, הרעבה מכוונת - שגרמה לירידה של עד 40% ממשקל הגוף; השפלות, מכות והטרדות מיניות. מחברי הדו"ח מזהירים כי החטופים שעדיין בעזה "בסכנת חיים מיידית".

"תקופת השבי הממושכת הותירה צלקות נפשיות עמוקות בקרב חלק מהשורדים והשורדות. הטראומה הכפולה שכללה חטיפה אלימה ואובדן היקרים להם, לצד שבי שהתאפיין בדה-הומניזציה, התעללות פיזית, נפשית ומינית, יצרו תסמינים של פחד, עוררות יתר ודריכות בתקופה הראשונה בשבי. בהמשך תקופת השבי העידו השורדים, כי חוו תסמיני דיכאון וייאוש, התקפי חרדה משמעותיים וכן תסמינים חודרניים (חלומות בעתה, מחשבות חוזרות ופלאשבקים) והחלפת לילה ביום. שינויים בתנאי השבי כמו מעבר למקום אחר או החלפת שובים הגבירו את תחושות המצוקה והפחד. בנוסף תיארו השורדים, כי הרעב היווה גורם סטרס קשה ביותר וכן הבידוד מהעולם החיצון כשחלק מהחוזרים תיארו חוסר ישע נרכש. אי-הוודאות לגבי גורל בני המשפחה, תוארה אצל כולם כנקודת כאב בלתי נסבלת ובמיוחד בקרב מי ששהו לתקופה ארוכה בניתוק מוחלט מהעולם החיצון".

בתוך כך, משלחת של אמהות חטופים נפגשה בג'נבה עם נשיאת הצלב האדום מיריאנה ספוליאריץ' אגר, בג'נבה שבשווייץ. במהלך הפגישה הגישו האמהות את הדו"ח לנשיאה והדגישו בפניה את הדחיפות לפעול לשיפור מצבם של החטופים שעדיין בשבי חמאס ולפעול מיידית לשחרורם וחזרתם הביתה. משלחת האמהות יצאה לג'נבה בפעילות משותפת של משרד החוץ, מנהלת החטופים, השבים והנעדרים במשרד ראש הממשלה, משרד הביטחון ומשרד הבריאות.

• לקריאת הדו"ח המלא לחצו כאן

בדו"ח נכתב כי "מהתיקים הרפואיים והשיחות עם הרופאות עולה כי החטופים עברו חוויה טראומטית קשה כבר בשלב החטיפה עצמה. הם סבלו מאלימות קשה בזמן החטיפה לרבות ירי שהותיר בגופם קליעים ורסיסים. רובם היו קורבן להתקפות אלימות מהמון מקומי בדרכם לעזה אשר כללו ביזוי ותקיפה מילולית קשים, תקיפה גופנית ישירה ותקיפה בעזרת חפצים. הצוות הרפואי הדגיש כי מתיאור החוויה של שורדי השבי עולה תמונה קשה של אירועי לינץ', שלעיתים חזרו על עצמם מספר פעמים לאורך היום. בנוסף, ביום החטיפה ובימים הראשונים בשבי, רבים מהשבים הוחזקו כשהם כפותים בידיהם באופן הדוק, עד שאיבדו תחושה באצבעות תוך הגבלה משמעותית בתנועה למשך שעות ארוכות ללא התייחסות לצרכים בסיסיים אישיים".

"חלק מהחטופים", לפי הדו"ח, "דיווחו כי צפו ברצח קרובי משפחה וחברים במהלך החטיפה, בנוסף לצפייה בחורבן ובהרס הנרחב בקיבוצים ובישובים מהם הגיעו. אירועים אלו העצימו את הטראומה שחוו ובמקרים רבים גרמו לאי ודאות קשה בנוגע למצבם של בני משפחה ויקרים להם. חוסר וודאות זה ליווה והטריד אותם לאורך כל השהות בשבי ושימש לעיתים את המחבלים כנגדם".

התעללות פיזית, טרור פסיכולוגי ודה-הומניזציה

בפרק על תנאי השבי, נכתב "החטופים הוחזקו בתנאים משתנים, כאשר רובם עברו תקופות ממושכות מתחת לפני האדמה ופרקי זמן קצרים יותר ב'על-קרקע'. מספר חטופים הוחזקו במנהרות תת-קרקעיות למשך חודשים ארוכים והורשו לצאת אל מעל הקרקע לימים בודדים בלבד. במידה והתבצעו מעברים, הם התבצעו באופן פתאומי ומפחיד במיוחד תוך תחושת איום על החיים. בחלק מהמקרים החטופים נאלצו ללכת מרחקים ארוכים, לעיתים קילומטרים רבים, בלילות, בעלטה מוחלטת ו/או מכוסי עיניים, ללא יכולת לראות את הסובבים אותם ואת מסלולי התנועה. מעברים אלו היו מסוכנים מבחינה פיזית וגרמו ללחץ נפשי משמעותי, כשבמקרים רבים החטופים נאלצו לעבור בין מכשולים, מעברים צרים וחשוכים ועל כן חלקם נפלו ונחבלו".

תנאי המחייה שאותם תיארו החטופים אינם אנושיים ומהווים הפרה בוטה של כל אמנה בינלאומית, נכתב בדו"ח. "רבים מהם שהו באופן ממושך או בלעדי במנהרות תת-קרקעיות, בתנאי צפיפות קיצוניים, בחללים זעירים של כשני מטרים רבועים בגובה נמוך מגובהו של אדם עומד (כמטר וחצי) הם נדחסו עד שישה אנשים ללא יכולת תנועה וללא אפשרות ליציאה במשך ימים ארוכים. משטר התזונה שנכפה עליהם היה בגדר הרעבה מכוונת וכלל בדרך כלל ארוחה אחת בלבד הכוללת פיתה או אורז (תזונה חסרה באופן קיצוני בשלושת אבות המזון, מינרלים וויטמינים), ולעיתים היו ימים ללא ארוחה כלל. על-פי רוב, המזון היה בלתי ראוי למאכל אדם - מעופש ומכיל תולעים וחרקים. המים שסופקו היו מזוהמים, לעתים מי ים או מי שפכים לא מסוננים וכמותם הייתה קצובה ואינה מספקת צריכה יומית.

"התנאים הירודים לא אפשרו שמירה על היגיינה אישית סבירה ביהעדר גישה לשירותים ומים זורמים. מקלחת התאפשרה כל מספר חודשים, במים קרים ועם מגבת משותפת. החלפת בגדים התאפשרה לעיתים רחוקות, אם בכלל, ואילו החלפת בגדים תחתונים פעם בחצי שנה, ללא התחשבות בצרכי הנשים. בשהייה במנהרות נעשה שימוש בבור צואה שנחפר על ידי החטופים בתוך חלל המחייה, ובמקרים בהם הוחזקו ב'על-קרקע' הייתה הגבלת שימוש ואיסורים כמו איסור על הורדת מים. החטופים נאלצו לישון על משטח המנהרה או ריצפה קשה, ללא מזרן או שמיכה בין חרקים ומזיקים. הם תיארו ימים ולילות בהם סבלו מקור מקפיא או חום קיצוני לאורך שבועות רבים, בהתאם למיקום השבי ולעונות השנה".

לפי הדו"ח, תוארו תסמינים של זיהומי מעי שגרמו לכאב בטן, שלשולים, הקאות, חום גבוה - ובמקרים אחרים הם חלו במחלות דרכי נשימה שלוו בקוצר נשימה וחום גבוה: "מאחר ומחלות אלו לא טופלו, הן גרמו להזיות קשות וכאבים עזים אשר אף הם, על פי רוב, לא קיבלו מענה. בנוסף מספר שבים תיארו אירועי התייבשות חמורים עד למצבי טשטוש ואף אובדן הכרה. מצב ההיגיינה הירוד אף הוביל למגוון בעיות עוריות כמו התקפי כינים, סקביאס ופשפשים, פריחות שונות, אקנה ודרמטיטיס שברוב המקרים המשיכו גם לאחר השחרור מהשבי. לאור הרעבה קיצונית ומתמשכת סבלו השבים מירידה משמעותית של כ- 15% ועד 40% ממשקל הגוף, בנוסף לכך נמצא כי שילוב של תת-תזונה עם חוסר תנועה גרמו לסרקופניה חמורה, איבוד משמעותי של מסת שריר וכוח שריר, אשר שיקומו ידרוש טיפולי שיקום אינטנסיביים וממושכים. בקרב חלק מהשבים, הודגמה ירידה בצפיפות העצם שנגרמה משילוב של רעב, העדר תזונה מאוזנת, שהייה בחשכה, חוסר בפעילות גופנית נושאת משקל ומתח נפשי מתמשך. מצב זה מעמיד את השבים בסיכון מוגבר לשברים בעתיד ועלול, בהיעדר טיפול, להחריף עד לכדי אוסטאופורוזיס".

במהלך תקופת השבי, החטופים סבלו מהזנחה רפואית חמורה ומכוונת. בדו"ח נאמר כי "למרות מחלות זיהומיות חוזרות, פציעות משמעותיות ומצבים רפואיים מדאיגים, נשללה מהם כמעט לחלוטין גישה לטיפול רפואי הולם. במקרים הבודדים בהם ניתן טיפול כלשהו, הוא היה מינימלי ביותר וכלל טיפול בכדורים להורדת חום, וללא טיפול אנטיביוטי, גם כאשר היו סימנים ברורים לזיהומים קשים".

ממצאי הדו"ח מעלים תמונה קשה של תחושת בדידות קיצונית כתוצאה מניתוק מוחלט מהעולם החיצון והמשפחה, "בעודם חיים תחת תחושת סכנת חיים וחוסר ודאות מתמיד לגבי גורלם ולגבי השאלה האם מישהו יודע שהם בחיים. שהייה בשבי ללא נוכחות אנושית נוספת, במצב של היעדר גירויים חושיים ואינטלקטואליים בסיסיים, מחריפה ביתר שאת את ההשפעות הטראומטיות המיידיות וארוכות הטווח של חווית השבי".

"לאורך כל שהותם בשבי, החטופים חיו תחת איום מתמשך על חייהם. השובים השתמשו במגוון אמצעים כדי לשמר אווירת פחד ואימה, ובראשם איומים מכוונים בנשק. מספר שורדי שבי תיארו כיצד שוביהם נהגו לפתוח את מנגנוני ההפעלה של רימונים, לספור לאחור ואז לנצור ברגע האחרון, פרקטיקה של טרור נפשי מכוון. במרבית המקרים, שורדי השבי העידו כי השובים הפגינו הנאה גלויה מהבהלה והפחד שאחזו בחטופים בעת התעללות עם נשק חם. השובים התעללו בחטופים פסיכולוגית באמצעות אמירות מכוונות כמו "לא אוהבים אתכם", לא מחכים לכם", ואיומים שיישכחו על-ידי משפחותיהם אשר תרמו וחיזקו ייאוש קיצוני וחוסר וודאות והגבירו את תחושת התלות בחוטפים.  פגיעות מיניות: ההתעללות כללה גם אלמנטים של הטרדה מינית מתמשכת של חטופים וחטופות.