"למשך חמש דקות שלמות שכחתי שהבת שלי קיימת, שהיא ברכב"
מונולוג מטלטל של אבא שפתאום הבין איך זה יכול לקרות לכל אחד - לשכוח את הילד ברכב. 'ילדים עוברים את הקיץ בשלום'
זה קרה גם לי. לפני כשבוע. רק לחמש דקות, אבל קרה. איך שוכחים את התינוקת שלך במכונית? פשוט שוכחים.
הבת שלי בת ארבעה חודשים, נכון שתאמינו אם אומר שזה הדבר הכי מדהים שפגשתי? עכשיו אתחיל לסנגר על עצמי – אני מחתל, אני מקלח, אני מאכיל, אני יוצא איתה לטיולים ומקשקש איתה בבית, משכיב אותה לישון ושר לה שירים, בדיוק כמו אמא שלה, לפחות משתדל. אז איך שוכחים את הדבר המופלא הזה במכונית?
עוד נסיעה אחת מאלפים
נסעתי רק איתה, לבקר חברים. כשהתנועה עומדת היא בוכה כמו הרבה תינוקות ואני מזמזם לה שירים ובודק שהמוצץ במקום הנכון. כשעוברים לכביש המהיר, היא משתתקת. אני רגוע, מדליק שוב את הרדיו. נסיעה אחת מאלפים. הכל על אוטומט.
עצרתי לתדלק, מפחד שהעצירה תעיר אותה. זה יום לא חם, ותחנת הדלק מוצלת. יוצא החוצה, מעביר את אשראי ומתבלבל בפס המגנטי. מעביר שוב, מכניס מספר רכב ותעודת זהות ומתחיל לתדלק. אני בודק את הוואטסאפ – "אני והיא בדרך, רבע שעה מגיעים", עדכנתי את החבר. אני מרים את הראש ורואה מגב ודלי, השמשות מטונפות ואני מתחיל לנקות במרץ את החלון הקדמי ואת האחורי, ואם כבר, אז נלך כמה צעדים אחורה ונבדוק את הצמיגים. יש אוויר. בוהה בוויטרינה שמציגה מתנפחים לים וערכת פנצ'רים, שוקל אולי לרכוש עץ ריח...וחוזר לרכב. אני מציץ במראה לראות אם הכביש פנוי ובה אני נדהם לגלות את בתי הבכורה, מנמנמת בשלווה בתוך הסלקל.
למשך חמש דקות תמימות שכחתי את נוכחותה בעולם הזה. הייתי אדם נטול ילדים ונטול אחריות. אני לא יודע איך זה קרה. אין סיבה. הכל הסיח את דעתי, וגם שום דבר לא הסיח את דעתי. סיום התדלוק החזיר אותי למציאות מטלטלת, אם זה היה בחניון או ברחוב והייתי פוגש חבר ומתחיל לפטפט איתו עוד ועוד ואז ממשיך הלאה מה היה קורה? לא רוצה לחשוב על זה.
הסמארטפון יותר חשוב
מומחים מטעם מישהו אומרים שצריך לשים את הסמארטפון מאחור על יד התינוק, לשים את התיק. זה נשמע נורא – הנייד שלך יותר חשוב מהתינוק? אבל זה לא העניין, הוא כן. את התינוק אנחנו לא צריכים, אנחנו יכולים להתנהל בעולם הזה בלי תינוק. הוא צריך אותנו. הסמארטפון? בדיוק ההפך, הוא לא צריך אותנו, אנחנו צריכים אותו. קר, בלי רגש, אבל זה הרציונל. זו לא "תופעה" קיצית, היא תמיד שם. תינוקות נשכחים כל יום, זה רק מזג האוויר השפוי שמציל אותם. ברגע שהקיץ הישראלי מפציע בשיא אכזריותו, גם הטרגדיות מרימות ראש.
חמש הדקות האלו שבהן לא התרחקתי יותר משלושה מטרים מהבת שלי, אבל הייתי בעולם שבו היא לא הייתה קיימת, זעזעו אותי לגמרי. כל הלילה התהפכתי, מדמיין את התסריטים הכי גרועים, נזכר בקולות שבורים בראיונות בטלוויזיה. מנסה לסגל לעצמי את הטראומה כדי שהיא תיחרט על לוח ליבי ולא תצא משם לעולם. ומבין קצת, שכן. זה יכול לקרות לכולם.