"אבא רצח את אימא": הילדות שנותרו עם הטראומה מספרות על החיים בצל האימה

"אימא נרצחה, אבא רצח אותה. אבא כרגע ברח, המשטרה מנסה לתפוס אותו ואימא באמבולנס ואי אפשר לראות אותה". כך מתארת אמבט אבבה את הרגעים בהם בישרו לה על מותה של אמה, ישימיבראט, שנדקרה בסכין על ידי אבי ילדיה. "לקח לי שנייה להבין את זה, לקלוט את זה ובאותו רגע, זו הנקודה שהשתנו לי החיים. אני מתחילה לצעוק שאני רוצה את אימא שלי, קחו אותי לאימא שלי. בגיל 8 לאבד את אימא".

לפי נתונים של שדולת הנשים בישראל, 22 נשים נרצחו מתחילת השנה - 17 מתוכן בידי בני זוגן. בקצה הדיווח על עוד רצח של אישה, אנחנו שומעים גם על הילדים שנשארים בלי אימא וגם בלי אבא, שברגע אחד נכפתה עליהם מציאות אכזרית ושונה ממה שהכירו. הם מכונים "קורבנות משניים", אך ההשלכות הן לכל החיים.

"חצי שנה לא דיברנו, מהטראומה"

אימבט מספרת שכבר מגיל קטן, כשהמשפחה עוד גרה באתיופיה, היא זוכרת שהוריה לא הסתדרו: "הייתה אלימות פיזית, מילולית. כל הזמן הייתי רואה את אימא שלי בוכה. הוא היה מכה אותה. הייתי משאירה את אח שלי בחוץ, ממציאה לו משהו והולכת ומפרידה ביניהם. אני רואה אותה עם שריטות ודם על הגוף, ואני מבינה מה קורה".

ישימיבראט הייתה צעירה מאוד כשהתחתנה עם אשצ'לו מלקו. המשפחה עלתה ארצה והגיעו למרכז קליטה בבאר שבע, אבל גם בארץ הדברים לא נהיו קלים יותר. "פתאום יום אחד ראיתי אותו אורז את הדברים שלו והולך", משחזרת אימבט. "אני זוכרת שאני ואח שלי היינו הולכים ברגל, בלי להגיד לאימא, לבקר אותו". אימבט הייתה רק בת 8 באותה תקופה ואחיה קטן ממנה בשנה, בן 7. שניהם הסתגלו לשינויים - ולא היה להם מושג מה עתיד להתרחש.

"זה היה עוד בוקר שבו אימא ארגנה אותנו. מקלחת, מכינה סנדוויץ', מעלה אותנו להסעה", היא מספרת. דקות אחרי שההסעה עזבה את המקום, אביה של אימבט הגיע לדירה של אמה חמוש בסכין. במהלך ויכוח שהתגלע ביניהם - הוא דקר אותה למוות. הילדים היו בבית הספר כשבשורת האיוב הגיעה אליהם.

"אם הייתה משפחה, אפילו קצת, עכשיו אין משפחה בכלל. אני עכשיו מספרת ומנתקת רגש, אחרת אני לא אצליח לדבר". בשלב הזה, בשל העובדה שלאימבט ולאחיה אין קרובי משפחה נוספים, הם עברו לחסותן של רשויות הרווחה.

מנתוני ארגון ויצ"ו עולה כי 16% מהילדים בישראל, כחצי מיליון ילדים ובני נוער, חשופים לאלימות בתוך בתיהם. 9% דיווחו שהיו עדים לאלימות במשפחה, לרוב התנהגות אלימה של האב כלפי האם. לפי מחקרים מתבגרים החשופים לאלימות במשפחה סובלים יותר מהפרעות אישיות, בעיות התנהגות ודיכאון. בשנים האחרונות המרכזים למניעת אלימות במשפחה מעניקים טיפול גם לילדים ולבני נוער, בשנת 2020 חלה עלייה של 19% במספר הילדים המטופלים במרכזים אלה.

"אני מגיעה עם אח שלי לבית שאני לא מכירה, יש שם אנשים שאני לא מכירה. לא עם הבגדים שלי, לא עם המיטה שלי, הצעצועים שלי. כלום. הדבר היחיד שאני מכירה זה את אח שלי, זה הדבר היחיד שנשאר לי. אני מבינה שכרגע אח שלי באחריותי. אני מבינה שאני האימא, שאני צריכה להגן עליו, ואין מי שיגן עלי ויהיה איתי".

את התקופה הראשונה אחרי הרצח קשה לה להסביר במילים, אולי כי לא היו לה כאלה: "דיברנו בבית באמהרית ואנגלית, ומהרגע שסיפרו לי - אני ואחי פשוט שכחנו את השפה. לא דיברנו חצי שנה. תקשרנו בפנטומימה. עד שרכשנו עברית לא דיברנו, מטראומה. כמה חודשים של בכי - בלי לדבר".

הרווחה הכניסה את אימבט ואחיה למשפחתון של עמותת "אור שלום", שהפך להיות הבית החם שלהם, עד שבגרו. "כשהגענו לשם וראינו מלא ילדים, ואת אליס ומשה המדהימים - שם נולדתי מחדש. אבל להיוולד אמיתי, עם הטוב, עם המשפחה הנורמלית".

אימבט הספיקה עוד כילדה להתעמת עם אביה בכלא, לאחר שנגזר עליו מאסר עולם. "אם הייתי יכולה הייתי אומרת לאבא שלי לפני שזה קרה לחשוב על הילדים. אוקיי, עכשיו קשה לך לראות את מי שלצידך, אבל לפחות הילדים התמימים שזקוקים למשהו יציב, שרק בתחילת דרכם, תחשוב עליהם".

"גברים נורמלים כן רוצחים"

תמר בן דוד באה לכל הדיונים במשפט הרצח של אביה, שמואל דטיאשוילי, שרצח את אמה, אביטל רוקח, כשתמר הייתה בת 19. היא זוכרת היטב את האלימות בילדותה ובנעוריה – אלימות שהובילה בסופו של דבר לרצח: "אני חושבת שכשאנשים מדמיינים דברים כאלה לרוב זה הדימוי ההוליוודי של הגבר שחוזר שיכור בלילה, שולף את החגורה ומחפש על מי... זה היה הרבה יותר מתוחכם מזה".

היא מוסיפה: "אלימות כזאת ששולטת על אנשים באופן יומיומי, בהשפלות באיומים. אלימות פיזית לא נחסך מאיתנו בשום שלב, כולנו גם אני ואחים שלי וגם אימא שלי. אני לא מצליחה לחשוב על סיטואציה כזאת שלא היה. באופן מהותי הייתה תמיד סכנה שמשהו אחד קטן יקרה והכול יתפוצץ".

שנים רבות חיו תמר, אמה אביטל ושני אחיה בצל אלימות בבית שהייתה ידועה גם לרשויות: "הרווחה הייתה שם, אני זוכרת עובד סוציאלי בבית שלי מגיל מאוד קטן. בתור ילדה לא הבנתי מה זה עובד סוציאלי ומה הוא עושה, רק זכרתי שאבא שלי מסמן אותו כאיום. אבל העובד הסוציאלי הזה היה ונעלם וזהו, אני זוכרת את עצמי פונה לרווחה".

האלימות החריפה כשאמה של תמר החליטה לעזוב את הבית וניהלה מאבק לקבלת גט במשך שלוש שנים. "הוא לא רצה לתת לה גט כי הוא רצה להמשיך לשלוט בה", מספרת תמר. "הוא כל הזמן השתמש במונח הזה של הרבנות 'שלום בית'. לוקח לו זמן לראות שהיא בונה לעצמה חיים בנפרד ממנו. בסוף השבוע שלפני הוא כמעט ורצח אותה, הוא כלא אותה בבית שלו התעלל בה במשך שעות, הוא הניף עליה סכין והדבר היחיד שעצר אותו היה שהיא אמרה שתחזור אליו".

אביטל הצליחה לדבר אל ליבו ולצאת לחיים, ואף התלוננה במשטרה. הוא נעצר והובא בפני שופט - אך למרות רמת המסוכנות הגבוהה מאוד הוא שוחרר, לתדהמתם של בני המשפחה חסרי האונים: "תוך כמה ימים משחררים אותו. לפני כמה חודשים שמעתי את השופט אביטל חן, שהיה אז בבית משפט השלום, מדבר ברדיו על הסיפור הזה ואומר כמה אבא שלי כתב ברהיטות ודיבר בצורה מאוד יפה, והציג חזות של 'זה לא גבר אלים שעלול לרצוח את אשתו', כאילו שזה גבר נורמלי, וגבר נורמלי לא רוצח. זאת הבעיה - שגברים נורמלים כן רוצחים".

וכך, כשהתסריט כבר ידוע מראש, אביה של תמר הגיע לביתה של אמה ורצח אותה ב-42 דקירות סכין. "מאז זה תמיד שם. היא תמיד חסרה מאוד", ממשיכה תמר. משפט הרצח נמשך 4 שנים עד לגזר הדין: "נתנו לו לעשות שם קרקס, ואחרי הארבע שנים האלה מיד הוא מגיש ערעור לבית משפט, והערעור הזה לוקח עוד 3 וחצי שנים. רק לפני חודשיים קיבלנו הכרעה סופית בעליון. זה הרגיש חלק מהבדיחה על חשבוננו".

"חיי נשים זה החיים שלהן ולא המוות שלהן"

כאישה צעירה תמר יודעת היום לשרטט את הדרך חסרת המעצורים של אביה בדרך לרצח, כשכל המערכות כשלו בניסיון לעצור אותו. והיא, מבעד לעיני הילדה, צופה מהצד באוזלת היד שלהם. "יש את המשפט הזה 'הכתובת הייתה על הקיר'? אז היא לא הייתה על הקיר, היא הייתה בדפים שאני הדפסתי והבאתי להם ביחד איתה, של איומי רצח מפורשים".

"אימא שלי היא לא פאשלה, המוות שלה הוא לא פאשלה", תמר מאשימה את המערכת ואת הגורמים שהיו אמורים להגן עליהן, "זה כשל מערכתי עמוק ששם את אימא שלי ברשימה של עשרות נשים, שכל שנה אנחנו שומעות על עוד נשים שהמשטרה הכירה והרווחה הכירה - ואם הם לא הכירו הם היו צריכים להכיר. חיי נשים זה החיים שלהן ולא המוות שלהן".

לאחר האובדן האכזרי, תמר ואימבט נשארו לאסוף את השברים. תמר עוסקת היום בנושאי מגדר, אימבט מתחילה לבנות את חייה הבוגרים, כל אחת מהן ניתקה את הקשר עם אביה – שניהם נידונו למאסרי עולם. אמבט, כבר לא ילדה בת 8, אומרת: "לא רוצה קשר איתו. בסדר כשזה בטלפון ויש מרחק, כשזה בכלא ויש מי ששומר שהוא לא ייצא. אבל שיישאר שם. מגיע לו".