דו"ח ה-OECD: כ-7% מהמורים בישראל לא עברו הכשרה מלאה
מספר הילדים גדל, הכיתות בישראל עדיין מהצפופות בעולם, כ-7% מהמורים אינם מחזיקים בהכשרה מלאה, ורוב מאלו שעוזבים את המערכת - מורים בתחילת דרכם. דו"ח החינוך השנתי של ה-OECD מציג תמונת מצב מדאיגה על מערכת החינוך בישראל | כל הנתונים
בעוד מספר הילדים במדינות ה-OECD הולך ופוחת, בישראל הוא ממשיך לגדול במהירות. כך עולה מדו"ח Education at a Glance 2026 של ה-OECD, שפורסם היום (שלישי) ומציג השוואה מקיפה בין מערכות החינוך במדינות הארגון בתחומי תקציב, תלמידים, מורים, שכר והשכלה. מהדו"ח עולה כי לצד נתוני הגדילה, הכיתות בישראל נותרו מהגדולות בעולם המפותח - כש-7 אחוזים מהמורים אינם בעלי הכשרה מלאה.
על פי הדו"ח, בין 2015 ל-2024 גדל מספר הילדים בני 5-9 בישראל בכ-18%, ומספר בני 10-14 בכ-19%. המגמה צפויה להימשך: עד 2033 צפויה אוכלוסיית בני 5-14 בישראל לגדול בעוד 16%. מדובר בחריגה משמעותית ביחס לרוב מדינות הארגון. בממוצע ה-OECD צפוי מספר הילדים בגילים הללו דווקא להצטמצם בכ-9% באותה תקופה.
המשמעות עבור ישראל ברורה: בעוד מדינות אחרות עשויות לנצל את הירידה במספר התלמידים כדי להקטין כיתות או להתמודד עם מחסור במורים, ישראל תידרש להמשיך ולהוסיף כיתות, בתי ספר ועובדי הוראה.
הכיתות בישראל עדיין מהצפופות ב-OECD. בעיה ותיקה נוספת שאינה נעלמת היא מספר התלמידים בכיתה. בבתי הספר היסודיים לומדים בישראל בממוצע כ-27 תלמידים בכיתה, לעומת כ-21 בלבד בממוצע OECD. בחטיבות הביניים הפער גדול אף יותר: כ-30 תלמידים בכיתה בישראל, לעומת כ-23 במדינות הארגון. למרות הגידול במספר הכיתות והמורים בעשור האחרון, הגידול הדמוגרפי המהיר מקשה על ישראל לסגור את הפער.
כמעט מחצית מתלמידי היסודי חשופים למחסור במורים מוסמכים. הדו"ח, שהשנה שם דגש מיוחד על המחסור במורים, מצביע גם על פערים משמעותיים בתוך ישראל. בסך הכול, כ-7.1% מהמורים בישראל אינם עומדים במלוא דרישות ההכשרה, לעומת ממוצע של כ-9.1% במדינות ה-OECD.
ביסודי עומד הנתון בישראל על כ-5.7%, ובחינוך העל-יסודי על כ-8.2%. אלא שהנתון הארצי מסתיר ריכוזים גבוהים בהרבה של מורים שאינם בעלי הכשרה מלאה: 46% מתלמידי בתי הספר היסודיים הציבוריים בישראל לומדים בבתי ספר שבהם יותר מעשירית מהמורים אינם בעלי הכשרה מלאה. גם הפערים האזוריים בולטים. במחוז ירושלים מגיע שיעור המורים שאינם בעלי הכשרה מלאה לכ-18.1% - מהשיעורים הגבוהים המוזכרים בדו"ח בהשוואה אזורית.
עזיבת המורים הצעירים: אחד הנתונים החריגים ביותר לגבי ישראל נוגע דווקא למורים בתחילת דרכם - שעוזבים את המערכת. מבין המורים שהתפטרו, 77% היו בעלי פחות מחמש שנות ניסיון. לשם השוואה, בממוצע המדינות שלגביהן קיימים נתונים, מורים צעירים היוו מעט יותר משליש מהמתפטרים. זהו מהשיעורים הגבוהים ביותר בדו"ח.
עם זאת, התמונה מורכבת יותר: שיעור כלל המורים שעזבו את המקצוע בישראל נמוך יחסית למדינות רבות אחרות. בנוסף, בקרב כלל המורים שעזבו את המערכת, 67% עזבו בשל פרישה לגמלאות. כלומר, הדו"ח אינו מתאר יציאה המונית של מורים בישראל, אלא מצביע על שתי בעיות שונות: הזדקנות של חלק מכוח ההוראה - וקושי בולט במיוחד לשמר מורים בשנים הראשונות למקצוע.
בכל הנוגע לחלקו של החינוך במשק, ישראל נמצאת בצמרת עם השקעה כספית גבוהה ביחס לתוצר - אך גם הרבה תלמידים. ב-2023 הוציאה ישראל על מוסדות חינוך, מהיסודי ועד ההשכלה הגבוהה, סכום השווה לכ-6.2% מהתוצר, לעומת כ-4.7% בממוצע ה-OECD. ביסודי ובעל-יסודי יחד מגיעה ההוצאה לכ-4.9% מהתוצר, לעומת כ-3.3% בממוצע במדינות הארגון.
אולם הנתון אינו אומר בהכרח שכל תלמיד ישראלי מקבל יותר. אחת הסיבות לשיעור ההוצאה הגבוה היא המבנה הדמוגרפי של ישראל: חלקם של ילדים ובני נוער באוכלוסייה גדול מאוד, ולכן המדינה נדרשת לממן מספר גבוה במיוחד של תלמידים ביחס לגודל המשק.
גם בחינוך לגיל הרך נרשמת בישראל התרחבות משמעותית. שיעור הילדים מתחת לגיל שנתיים המשתתפים במסגרות המוגדרות על ידי ה-OECD כחינוך לגיל הרך עלה מכ-22% ב-2015 ל-51% ב-2024. בקרב בני השנתיים נרשמה עלייה מכ-40% ל-75% - מהעליות הבולטות בקרב מדינות הארגון.
אלא שהביקוש עדיין גדול מההיצע: 41% ממנהלי המסגרות לילדים מתחת לגיל 3 בישראל דיווחו כי יש ילדים הממתינים למקום. ה-OECD קושר את הלחץ החריג על המסגרות גם לשיעורי הילודה הגבוהים בישראל. בהוצאה לילדים הצעירים ביותר התמונה פחות מחמיאה: ישראל נמנית עם המדינות שבהן ההוצאה לילד במסגרות החינוך לגיל הרך שמתחת לגיל הגן נמוכה יחסית.
הישראלים משכילים - אבל היתרון נעצר אצל הדור הצעיר. לישראל עדיין שיעור גבוה של בעלי השכלה גבוהה. כ-51% מבני 25-64 הם בעלי השכלה שלישונית, לעומת כ-43% בממוצע OECD. אבל דווקא בקרב הצעירים מופיע סימן אזהרה: ישראל היא בין המדינות הבודדות שבהן כמעט שלא חל גידול בשיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בגילי 25-34 בעשור האחרון.
בקרב גברים צעירים שיעור בעלי ההשכלה השלישונית נותר סביב 36% בין 2015 ל-2025, ואצל נשים עלה רק במעט - מ-56% ל-57%. בממוצע OECD, לעומת זאת, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בקרב הצעירים גדל באופן משמעותי בתקופה הזו.
שכר המורים עלה - אבל העובדים המשכילים האחרים התרחקו. גם בנושא שכר המורים מתקבלת תמונה כפולה. השכר הריאלי של מורים בישראל עלה באופן משמעותי בעשור האחרון, ובחלק מדרגות ההוראה ביותר מ-20%. אלא שבהשוואה לעובדים אחרים בעלי השכלה גבוהה, מצבם היחסי של המורים הורע. בחטיבות הביניים בישראל נרשמה ירידה של כ-19 נקודות אחוז ביחס שבין שכר המורים לשכר עובדים אקדמאים אחרים - אחת הירידות החדות שנמדדו בדו"ח.
כלומר, הבעיה אינה בהכרח ששכר המורה ירד, אלא שהשכר במקצועות אחרים הדורשים השכלה גבוהה עלה מהר יותר - נתון שעשוי להקשות עוד יותר על גיוס כוח אדם איכותי למערכת.
האתגר הישראלי: להתרחב בזמן שכולם מצטמצמים. השורה התחתונה של הדו"ח היא שמערכת החינוך הישראלית ניצבת בפני שילוב יוצא דופן של אתגרים: אוכלוסיית תלמידים שממשיכה לצמוח, כיתות צפופות, מחסור נקודתי במורים מוסמכים וקושי לשמור דווקא על המורים הצעירים.
במדינות רבות ב-OECD הירידה הצפויה במספר הילדים עשויה להפוך בשנים הקרובות להזדמנות להקטין את העומס על המערכת. בישראל, לעומת זאת, הלחץ צפוי רק לגדול - והשאלה המרכזית תהיה האם הגידול בתקציבים ובכוח האדם יצליח להדביק את קצב הגידול במספר התלמידים.