ילדי חוץ: "אין מי שידבר איתי, זה כואב בלב"

הילדים האלו נמצאים כמעט בכל כיתה: בנים או בנות שסובלים מחרם, אלימות, בדידות. אחד מכל חמישה תלמידים, על פי סקר שפרסם משרד החינוך, סובל מבריונות שכזו. על חלקם רואים מיד, אחרים בוחרים לשתוק.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

לשתיקה הזו יש מחיר. הילדים שמתמודדים לבד, נושאים בנפשם מועקה. אצל אחדים היא תישכח, אבל אצל אחרים תשאיר סימן. "כדי שאימא לא תדע אז לפני שהייתי חוזרת הביתה בכיתי, עצרתי בדרך וניגבתי את הדמעות על החולצה", מספרת שירז קלמר ברנס. "כשהייתי חוזרת אימא הייתה שואלת מה זה המים על החולצה. לא סיפרתי לה כי לא רציתי שתהיה עצובה".

שירז מספרת כי "לפעמים כשאין לי עם מי לשחק בהפסקה אז אני הולכת לשירותים וסוגרת על עצמי את הדלת, בגלל שהם כולם בהפסקה רוצים לעשות נגדי משהו. הן מציקות לי ומתעללות בי כל הזמן. עושים חיקויים שלים, מרביצים לי ומקללים אותי". בפעם אחרת, היא מספרת, "זרקו לי את הקלמר, הוציאו לי אותו מהתיק והכניסו לתוך שקית במבה. יש ילדה שבעטה בי בברך. כאב לי ולא יכולתי לקום. הילדים האחרים מעודדים אותם".

אמה של שירז, מאיה, סיפרה על הסימנים שהבחינה בהם, למרות שבתה בחרה לנסות להסתיר ממנה. "התחילו לה טיקים קוליים, אחר כך נהיה לה כמו קפיצות כאלה, עיוותים בכל הגוף", תיארה. "זו פגיעה נפשית לכל דבר. היום היא ישנה וחולמת שמרביצים לה, צורחת מתוך שינה. זו פגיעה שאין לה שום תרופה. היא נפגעה נפשית, וזה העצוב, שלא משנה מה אני אעשה הצלקת הזו היא תחווה אותה עוד הרבה שנים".

נורית, אימא של עילאי, סיפרה כי בנה סבל מפחדים. "כל דבר מכניס אותו לאי שקט מטורף", הסבירה. "אני נאלצת לישון איתו בלילה כי הוא מפחד. כמה פעמים היו סיטואציות שהוא חזר עצבני, והחלון היה פתוח. והוא רץ לשם ורצה לקפוץ. לא הבנתי איך ילד בגיל כזה מודע למשפט הזה".

עילאי עצמו תיאר את החוויות שעבר בבית הספר. "הילדים אומרים שאני סתם ילד. הם אומרים שאני ילד שאף אחד לא רוצה, אפילו שאני לא עושה להם כלום, סתם בשביל הכיף באים ומרביצים לי, אפילו בוקסים", הוא מספר. "הם לא מפסיקים. פעם באולם ספורט, פעם בחצר, מלא פעמים, כואב לי בלב. אין מי שישחק איתי בהפסקות, אין מי שאני אדבר איתו".

באפריל לפני שנתיים פרסמה אילנה ביסמוט, אימא של רוזי, פוסט בפייסבוק. היא סיפרה שהכינה מסיבה גדולה לרוזי, יום הולדת 11 שלא יישכח. בלונים יש, גם כיבוד ודי ג'יי, אבל אף אחד מהכיתה לא מתכנן לבוא. הילדים מחרימים את רוזי. הפוסט הפך ויראלי ועם ישראל הגיע לחגוג.

"הזמנתי את כל הילדות בכיתה, וכל אחת אמרה תירוץ אחר, שהן לא יכולות לבוא", סיפרה. "פשוט הייתי כל כך עצובה ואני גם זוכרת את הרגע הזה שהסתכלתי בטלפון, שאף אחת לא יכולה לבוא והתחלתי לבכות".

מאז עברו שנתיים, רוזי כבר בת 13. היא עברה לבית ספר אחר. עם הילדות מפעם אין לה קשר. "רציתי להשאיר את כל זה מאחוריי", היא מספרת. ""אני הדחקתי הכול, כי לא אהבתי את התקופה הזו. לא תקופה כיפית. נהייתי יותר חזקה, פחות מפחדת, עכשיו כבר שום דבר לא יכול לעצור אותי. אבל עכשיו אני לא חושבת יותר לעשות מסיבה".

כל הורה, כך נדמה, מתמודד עם המצב אחרת. נורית החליטה לא לשלוח את עילאי לבית הספר. "לא שלחתי אותו לבית הספר כי אני לא יודעת כבר מה יהיה" היא מסבירה. "היום הוא מקבל מכה, מחר דוחפים אותו, אני ממש חוששת לשלומו, שהוא לא יחזור יום אחד. אף ילד לא צריך לעבור אלימות, בטח לא כשאתה שולח אותו למקום כמו בית הספר, שאתה צריך להיות רגוע".

נדמה כי תופעות החרם, הנידוי החברתי והאלימות בקרב ילדים ובני נוער הופכות אכזריות יותר ויותר. עצוב ככל שזה יישמע, שירז, עילאי ורוזי הם לא אלא חלק מסטטיסטיקה הולכת וגדלה. עילאי מסכם זאת כך: "הייתי חולם שכולם יהיו חברים שלי ולא היו מציקים לי ולא היו מרביצים לי כאילו אני ילד חלש ואין לי רגשות". ושירז מביעה את הפחד שאולי מקנן גם בלב של ילדים אחרים שסובלים מאותן תופעות: "יש לי פחד שזה ימשיך עד שאני אהיה גדולה".