"כשגשר נופל - צריך להיות אחראי": הענישה הקלה באירועי בטיחות

במארס 1994 התמוטט הגשר החדש שהוקם מעל כביש 1, ועשרות טונות של בטון נחתו ברגע על הציר המהיר לירושלים. כתוצאה מכך, במה שנודע כ"אסון שפירים", נהרגו שני נהגים ופועל, אך 24 שנים לאחר מכן, עדיין לא ניתן להגיד כי הלקחים מהאסון נלמדו בחברות הבנייה והתשתיות.

"פתאום אני מקבל בסביבות השעה 07:30 הודעה מחבר טוב שלי - הבן שלך נהרג", סיפר ניסים ברכה, שבנו, אבירם, נהרג באסון כשהיה בדרכו לעבודה בנתב"ג. מאז, ברכה תיעד את כל מהלכי המשפט שבסופם הורשעו ששת המהנדסים ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל ומאסרים על תנאי. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, ערעור שהוגש התקבל והמאסר בפועל הומר בחודשי עבודות שירות בלבד.

כתבות קשורות

"כל אחד יכול לאשר אירוע המוני": מה נלמד מאסון פסטיבל ערד? |05.08.18

"כשגשר נופל, צריך להיות בעצם גורם אחד שהוא היה אחראי על הכול, שאליו פונים", הסביר פרופ' ארנון בן טור מהמכון הלאומי לחקר הבנייה בטכניון, שגם היה חבר ב"ועדת זיילר" שחקרה את האסון. לדברי ידידה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופ' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, "ענישה פלילית לא נועדה לרצות את מי שנפגע, ולא נועד לנקום במי שכשל, בין אם ברשלנות ובין אם בכוונה. מטרות הענישה הן להרתיע מפני פעילות נוספת מהסוג הפסול".

אסון זה, שגבה קורבנות והסתיים בעבודות שירות בלבד לאחראים לו, אינו היחידי. בשנת 2012 נהרגה הילה בצלאלי מהתמוטטות גשר התאורה בזמן ההכנות לטקס המשואות בהר הרצל והמורשעים קיבלו לאחרונה עונש של חודשי מאסר בודדים. "הם מניפים 10 טון באוויר כשלמטה מאות חיילים וזה קורה כל שנה", אמר מהנדס בטיחות כפיר מלכה המתמחה בבטיחות באירועים המוניים. "כבר נהרגה שם חיילת. למה ממשיכים לקחת את הסיכונים האלה?", תהה.

ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "ככל הידוע למשרד אין חקיקה ספציפית בישראל שמתייחסת להרמת גופי תאורה באירועים המוניים. יש להדגיש כי בהתאם לחוות הדעת המקצועית של חברת הבטיחות מטעם חברת ההפקה, טרם הרמת הגשר הוא נבדק על ידי מהנדס מומחה בכיר המאשר את תקינות הגשר ואת ציוד התאורה".