השנה שהציתה גל מחאות - והוציאה מיליונים להפגין • מסכמים עשור

דצמבר 2010, תוניסיה. אדם בשם מוחמד בועזיזי החליט שהגיעו מים עד נפש. הוא מתוסכל מהרשויות שמתנכלות לו, מאוכזב מהמשטרה שפגעה לו בפרנסה והחרימה לו את דוכן הירקות שבו עבד, ומותש מלנסות למצוא אוזן קשבת ולהתלונן על העוול שנעשה לו. בועזיזי קנה חומר בעירה, שפך על עצמו את התכולה, הצית אש ועלה בלהבות מול בניין הממשל המקומי. כעבור חודש הוא מת מפצעיו.

לאחר מותו של בועזיזי, מאות צעירים בתוניסיה שכאבו את כאבו, החלו להפגין נגד השלטון, השחיתות, האבטלה, תנאי החיים הקשים ודיכוי חופש הביטוי במדינה. המחאות היו בעיקר נגד הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי ומדיניותו הדיקטטורית, אך גם נגד מפלגת השלטון התוניסאית. עשרה ימים של הפגנות הספיקו לבן עלי, ששלט במדינה במשך 23 שנים, עד שהוא נמלט לערב הסעודית.

לכתבות נוספות בפרויקט מסכמים עשור

הסיפור של בועזיזי היווה, במידה כזו או אחרת, את נקודת המפנה בעולם הערבי כולו. ערביי העולם, שהזדהו עם תחושת התסכול של הירקן שבסך הכול רצה להתפרנס בכבוד, ראו בו כמודל. מהרגע שסיפורו פורסם ברבים, ניתן האות למהפכה העממית שההמונים חיכו לה. היו מי שממש חיקו את בועזיזי והציתו את עצמם, והיו מי שיצאו לרחובות כדי להשמיע קול זעקה. כך או כך, בתוניסיה, במצרים, בלוב, בסוריה העם דרך שינוי, במה שזכה לכינוי "האביב הערבי". המחאה לא נותרה רק במדינות ערב, כשגם בישראל יצאו המונים ודרשו צדק חברתי. לרגל סיכום העשור חזרנו לאחד הסיפורים הגדולים שליוו את העולם בעשור הנוכחי.

ממצרים תצא הבשורה 

לכאורה, קיים ניגוד בין השם של המהפכה - "אביב" - עונה שמסמלת יותר מכל אופטימיות ופריחה, לבין המראות הקשים מההפגנות במדינות שכללו בעיקר דם, אש ותמרות עשן. "המילה 'אביב' הגיעה מתוך 'אביב העמים', מעין התקוממות חיובית כאשר העם מבטא את עצמו ואת הרעיונות שלו", הסביר נעם בנעט, מרצה וחוקר עצמאי בתחום המזרח התיכון והעולם הערבי. לדבריו, בדיוק כמו שאביב זו עונת מעבר - כך גם המציאות בעולם הערבי. "אנחנו בתקופה שבה המזרח התיכון משתנה מול עינינו, ואני כלל לא בטוח אם כרגע זו התמונה הסופית - עובדה שבחודשים האחרונים עדיין מתרחשות מחאות, משטרים נופלים וראשי מדינה מתפטרים".

זמן לא רב אחרי תוניסיה, גם אזרחי מצרים הצטרפו לגל המחאות שהתקיימו ברובן בכיכר תחריר. הם התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו נגד משטרו של הנשיא חוסני מובארכ וקראו להדחתו על רקע העוני, השחיתות והפגיעה בחופש הביטוי. "עצם העובדה שה'אביב הערבי' הגיע למצרים - זה מה שהיווה את הדלק להמשך הדיבור המחאתי", טען בנעט. "מצרים מכונה 'אל העולם', יש לה יוקרה והיא מעל שאר המדינות בעולם הערבי. היא הייתה בורג משמעותי שהשפיע מאוד על המחאות". אחרי כשבועיים של הפגנות, הנשיא מובארכ העביר את השלטון לצבא ונלקח לכלא המצרי.

אם במצרים או באלג'יריה - שם בתום פרק זמן קצר של הפגנות הודיע הנשיא עבד אל-עזיז על שינוי בחוק ומטרת המפגינים הושגה, בסוריה המחאות תפסו כיוון שונה לגמרי והתפתחו לכדי מלחמת אזרחים של ממש, שאופיינה בקרבות קשים, פיגועי התאבדות, שימוש בנשק לא קונבנציונלי, מעשי טבח, משבר פליטים ועוד. התושבים מחו נגד המשטר הדיקטטורי של הנשיא בשאר אסד, ואילו המשטר ניסה לדכא את ההתקוממות באמצעים שונים, לרבות שימוש בכוחות הביטחון ובהפגזות כבדות על שטחים בנויים בערים וביישובים נגד האוכלוסייה האזרחית. יותר מחצי מיליון נהרגו ויותר מ-3 מיליון הוגדרו פליטים. "לאסד לא היה מה להפסיד", הסביר בנעט. "העדה שלו היא עדה נרדפת, והוא יודע שאם הוא ייפול - כל העדה שלו תיפול יחד איתו וזו אחריות גדולה".

באותה שנה, החלה גם מהפכה בלוב נגד שלטונו הדיקטטורי של מועמר קדאפי. ההפגנות והמחאות הסלימו להתקוממות עממית ולמרד של אזרחים וכוחות חמושים. במהלך המהפכה כבשו המורדים את רוב השטח של לוב. קדאפי הפעיל כוחות נגד המפגינים, ובזמן העימותים בין הצדדים נהרגו ונפצעו אלפי בני אדם. כמו כן, נזק רב נגרם למבנים ולתשתיות במדינה עד לניצחון המורדים והריגתו של קדאפי.

"המחירים עלו ועלו וכל המשכורת הלכה על שכר דירה"

ובישראל? המחאה החברתית, שמוכרת גם בתור "מחאת הדיור" או "מחאת האוהלים", היא אולי המחאה שהצליחה להוציא הכי הרבה ישראלים לרחובות – וגם היא התחילה מכמה צעירים שהחליטו כי הגיע הזמן לשינוי. דפני ליף וסתיו שפיר, שלימים תהפוך ליו"ר מפלגת "התנועה הירוקה" וחברת כנסת מטעם סיעת "המחנה הדמוקרטי", היו מהקולות הבולטים של התקופה.  

"תמיד הייתי אקטיביסטית בכל מיני תחומים", נזכרה ח"כ שפיר, "ואז הייתי סטודנטית ועבדתי גם במשרה מלאה. גרתי בדירת שותפים בדרום תל אביב, המחירים עלו ועלו וזה כבר היה בלתי נתפס שרוב המשכורת הולכת על שכר דירה". כאמור, שפיר והשותף לדירה חברו לצעירים נוספים, בהם ליף, והם תכננו כיצד לנסות לחולל את השינוי. "נפגשנו אצל דפני שבועיים לפני המחאה ויצאנו לדרך".

המאהל הראשון הוקם בחודש יולי בשדרות רוטשילד בתל אביב. שפיר וחבריה הזמינו את הציבור דרך הרשת להשתתף במאבק נגד מחירי הדיור, והשאר – היסטוריה. "בתוך כמה שבועות צצו אוהלים בכל רחבי הארץ והיו שותפים למחאה אנשים שייצגו את כל חלקי החברה הישראלית. הגיעו נציגים של כל השכבות וכולם דיברו על הצורך לשנות את סדרי העדיפויות של הממשלה".

"עד למחאת האוהלים יצא לי לארגן הרבה מחאות ותמיד הייתה תחושה שלרחוב יוצאת אותה קבוצת אנשים שמאמינה בשינוי", הוסיפה, "כל הזמן אמרו לנו שאין לנו למה להתאמץ כי הפוליטיקאים מושחתים ושום דבר לא ישתנה. אני חושבת שהמחאה נתנה תקווה לאנשים הכי פסימיים". ואם תהיתם איך השפיעו המחאות שהתחוללו במקביל מעבר לגבולות ישראל על הנעשה ברוטשילד, התשובה היא, לדבריה של שפיר, אותה קריאה מפורסמת שכולנו זוכרים היטב. "בכיכר תחריר צעקו 'העם רוצה להפיל את השלטון', ואילו אנחנו צעקנו בדיוק באותה המנגינה שהעם דורש צדק חברתי". 

"היו אירועים בפייסבוק ואנשים באמת יצאו לרחובות"

במקביל להתעוררות האזרחים, הרשתות החברתיות חיזקו בשנים אלה את כוחן בקרב העולם כולו. הייתה זו "פייסבוק" - שאומנם עלתה לאוויר בשנת 2004, אבל לקראת סוף העשור צברה תאוצה, ואת שנת 2011 חתמה עם 845 מיליון משתמשים פעילים. בנעט סיפר כי "היו אירועי פייסבוק ואנשים באמת יצאו לרחובות, כך שוודאי שלרשת החברתית הייתה השפעה על המצב". לימים, ילמדו המשטרים הדיקטטוריים כיצד לנסות לצמצם את השפעות הרשת - והרי במחאה האחרונה באיראן, בה הציבור התקומם על עליית מחירי הדלק, חסמה הממשלה את הגישה לאינטרנט ברחבי המדינה.

בשנה האחרונה אנו רואים כיצד גם ברחבי העולם הופכת מחאה קטנה ומקומית לגל של התפרצויות של התושבים נגד הממשל. בהונג קונג, למשל, כבר יותר מחצי שנה שהאזרחים מוחים נגד הצעת חוק ההסגרה לסין שהעלתה מנהיגת המדינה קארי לאם, לפיה חשודים בביצוע עבירות כגון רצח ואונס עלולים להיות מוסגרים לסין, טאיוואן ומקאו. בצ'ילה, פרצו הפגנות לאחר שהממשלה הודיעה כי בכוונתה להעלות את מחירי הנסיעה ברכבת התחתית. בצרפת, עוד בסוף 2018 החלה מחאת "האפודים הצהובים" שנמשכה כארבעה חודשים, ובה אלפי בני אדם יצאו לרחובות במחאה על מדיניותו הכלכלית של הנשיא עמנואל מקרון, ואילו בספרד הפגינו בעקבות גזר הדין שהוטל על תשעה מנהיגי אופוזיציה בשל מעורבותם במשאל עם לא חוקי לעצמאות חבל קטלוניה.

בתוך כך, השטח בעולם הערבי חזר לתסוס. בלבנון, התושבים הפגינו נגד הצעת חוק חדשה שתטיל מס על שיחות באפליקציות מסרים דוגמת ווטסאפ ופייסבוק. במשך כשבועיים שיתקו המפגינים את המדינה, ולאחר שראש הממשלה סעד אל-חרירי לא הצליח לרצות את המפגינים, הוא נאלץ להודיע על התפטרותו. בעיראק מפגינים נגד השחיתות השלטונית, האבטלה הגואה והשירותים האזרחיים הדלים. כוחות הביטחון, שחוששים מאיבוד עשתונות ברחובות, מפעילים נגד המפגינים באופן תדיר אמצעים לפיזור הפגנות.

ובמצרים - ההיסטוריה חוזרת. שמונה שנים לאחר נפילתו של מובארכ, שוב יצא ההמון הזועם לכיכר תחריר, זאת לאחר שמוחמד עלי, איש עסקים מצרי ושחקן לשעבר שעזב בחשאי לספרד, הפציר בעוקביו דרך הרשתות החברתיות למחות נגד הנשיא עבד אל-פתח א-סיסי והשחיתות במדינה. "אנחנו בתקופת מעבר, תקופה שבה מדברים על שינוי", סיכם בנעט, "אבל האם באמת יהיה שינוי? אנחנו לא יודעים. לא ברור לאיזה כיוון הולכים. מה שבטוח - זה לא נגמר".