כשראיתי שהנוטרדאם עולה בלהבות - רצתי לזירה מבלי להביט לאחור

ב-15 באפריל, בשעה 19:00 בערב, ישבתי עם המורה דלפין לשיעור צרפתית בבית קפה בלב פריז. רבע שעה לאחר מכן קיבלתי טלפון מעורך המהדורה המרכזית ששאל אותי אם קורה משהו בנוטרדאם. בדיקה זריזה ברשתות החברתיות הראתה דיווחים ראשונים על שריפה. בישראל השעה הייתה כבר אחרי 20:00, כלומר המהדורה כבר באוויר. הודעתי למורה שאני יוצאת לכמה דקות כדי לאסוף עוד מידע ולהעביר דיווח למערכת. פסעתי אל מחוץ לבית הקפה וחשכו עיניי: עננה זרחנית צהובה-אפרפרה כיסתה את השמיים והמקור היה ללא ספק איל דה לה סיטה, מקום מושבה של הקתדרלה. בשלב הזה לא נותרה לי ברירה - התחלתי לרוץ.

כעבור עשר דקות, עם דיווח טלפוני תוך כדי תנועה, הגעתי לאחד הגשרים המחברים את הגדה הימנית של פריז לאי שבלב נהר הסן, עליו עומדת כבר 850 שנה הכנסייה שמושכת הכי הרבה מבקרים בעולם. הגעתי ממש עד האי כשהמשטרה החלה לסגור צירים ולפנות את כולנו מהגשר, ממנו הספקתי להקליט דיווח וידאו אחרון לפני שנחסמה הגישה.

לכל כתבות "רגע אחד מתשע"ט" - כתבי חדשות 13 חוזרים אל הרגע המשמעותי שלהם במהלך השנה החולפת

המראה היה ברור, אך סוריאליסטי: חלקה האחורי של קתדרלת נוטרדאם, שהיה מכוסה פיגומים באזור מגדל העץ הגותי המפורסם, עלה כולו בלהבות. עד שהגעתי לרחבת הוטל דה ויל, בית העירייה, אליה החלו להתכנס עוד ועוד אנשים משתאים, האש כבר אחזה בגג המבנה. בשלב הזה הצטרף אליי בן זוגי שהביא את החצובה ושאר הציוד שהושאר מאחור בבית הקפה בשעה שזינקתי לכיוון האש. סירנות של עשרות ניידות משטרה וכיבוי אש עשו את דרכן פנימה, וסביבנו התאספו בשלב הזה מאות אנשים.

שוחחתי עם כמה שוטרים שאבטחו את האזור והם הרגיעו אותי שלא היו נפגעים בנפש כיוון שהכנסייה נסגרה קודם לכן למבקרים. למרות ההמון שהצטופף וניסה לתפוס נקודת מבט טובה יותר של הגג הנשרף, מה שהכי זכור לי מהרגעים הדרמטיים האלה היא הדממה. בשקט גמור פריזאים ותיירים שלפו טלפונים ניידים וצילמו את המתרחש, פעורי פה והמומים.

הקליטה באזור לא אפשרה יותר מדיווח טלפוני נוסף ואחרי שתיארתי את המראות וגודל האסון, צילמתי שוב בווידיאו את המתרחש ורצתי לכיוון צפון הרחק מההמולה, בשביל נקודת קליטה של רשת סלולרית להעברת החומרים. בבית קפה קטן ברובע סמוך אפשר לי המארח להתחבר לרשת האינטרנט ולהתחיל במלאכת שליחת החומרים. בעיניים כבויות הוא סיפר לי על תחושותיו, על כך שלא מדובר בדת או פוליטיקה אלא בהיסטוריה שנהרסת לנגד עינינו.

בשובי לזירה חזרתי לדווח טלפונית בשידור חי, בדיוק ברגע בו המגדל האחורי המפורסם של הכנסייה קרס תחת עומס הלהבות. קריאת פליאה קולקטיבית עלתה בבת אחת מההמון, שכבר כלל אלפי אנשים בשתי גדות הנהר. אנשים סביבי אחזו בראשם כלא מאמינים, אחרים הזילו דמעה.

גם שעות אחרי שהשמש שקעה על פריז, רבים המשיכו להתגודד ולצפות בחוסר אונים בשריפה. תושבים ותיירים שדיברתי איתם הביעו עצב גדול וקיוו שלפחות מבנה האבן החיצוני יישמר. בשלב מסוים האש כבר התקדמה אל עבר הצריחים המפורסמים שבחזית הקתדרלה ואחזה במגדל הפעמונים הצפוני. זרנוקי מים אדירים השתלטו מיד על הנקודות הכתומות שבצבצו וכך נמשך המאבק אל תוך הלילה. כשכבאיות האש חלפו על פני אחרוני קהל המתקבצים הן זכו למחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד.

בימים שאחרי המשכתי לדווח ארוכות מהמתחם שיוותר סגור לשנים הקרובות. המבנה המפויח יצר סוג חדש של תיירות ועניין, צער על היסטוריה שנהרסה מהול בתקווה מעודדת על כך שהשלד ההיסטורי נותר ברובו והליך השיקום כבר החל.