לא רק לצליינים: הגיע הזמן להכיר באמת את הסודות של נצרת

העיר שנפגעה קשה ממשבר הקורונה מתחילה להתאושש: הצצה למקומות הקדושים, מפגש עם צליינים, ביקור בשוק וטעימות במסעדות - ינינה זסלבסקי אפק סיירה בנצרת אחרי שנתיים וחצי של משבר

נצרת

כל ביקורי בנצרת היו סמוך לחג המולד. העיר המתה מבקרים וקישוטים. שוק חד מולד מקומי הציע בעיקר סחורה מסין. כך נטבע במוחי תמונתה של נצרת צפופה, המונית ורעשנית. בעקבות הזמנת תיירות נצרת לסיור בעיר הגעתי לעיר ביום של חול, שנתיים וחצי לאחר משבר הקורונה שפגע אנושות בנצרת. גיליתי עיר שמתחילה לחזור לעצמה עם שובם של התיירים, עיר שלווה יותר, מעניינת לא פחות ואותנטית הרבה יותר. הנה כמה רעיונות לביקור בנצרת של יום חול.

להציץ למקומות הקדושים

שעות הבוקר המוקדמות לפני בואם של הצליינים הן זמן טוב להציץ למקומות הקדושים. כיכר המעיין, ליבה של נצרת עוד מאז הייתה כפר קטן שבו התגוררו מרים ובנה ישוע, שקטה ושלוה בבוקר של יום חול, יונים אפורות מהדסות תחת איקונה של מריה, וזקן על ספסל מתבונן בהן מהורהר. העסקים מתעוררים לאט. בסמוך לכיכר המעיין - כנסיית הבשורה האורתודוכסית. בתוכה נובע המעיין, שלידו נתבשרה מריה על לידתו העתידית של ישוע. במרחק הליכה קצר משם, תחת ביתו של הפטריארך, נמצאת מערה קדושה, מערת אל קילעי, הבנויה כמערכת של מסדרונות וחדרים. המערות נחפרו ע"י הנוצרים הראשונים, כדי להסתתר מפני הרומאים, שרדפו את הדת החדשה. 

באיזור השוק אפשר לבקר במסגד הלבן, או לקפוץ אל כנסיית בית הכנסת. לפי האמונה במקום זה התפללה הקהילה היהודית של נצרת, כשהכריז ישוע שהוא המשיח. מרבית המקומות הקדושים פתוחים החל מהשעה 10 בבוקר. יתכן תתבקשו לא להיכנס אם מתקיימת במקום תפילה. הכניסה היא בחינם, אבל תמיד ישמחו אם תשאירו תרומה. 

כיכר המעיין בנצרת. צילום: ינינה זסלבסקי אפק
כיכר המעיין בנצרת. צילום: ינינה זסלבסקי אפק

 

להתבונן בקבוצות הצליינים

יש מי שבשבילו גם יום של חול הוא יום חג. הצליינים חזרו לפקוד את העיר והמראות באמת מרגשים. מרתק לראות קבוצות של צליינים מרחבי העולם. יש מי שהולכים בדממה אחרי מדריכם, ממהרים בעקבותיו לבל יפסידו מילה מהסבריו. אחרים הולכים בהליכה איטית כסופגים כל צעד ושעל מהעיר הקדושה אל קירבם. יש מי שהולך בהתרוממות רוח ובשירה. את הצליינים תוכלו לראות בכל מקום – בכיכר המעיין, בסימטאות העיר, ובמקומות הקדושים. אני נכנסת בשקט עם קבוצת צליינים ונשארת בשקט לתפילה. ההתרגשות והתרוממות הרוח ניכרת על פניהם של כל אחד ואחת. אני מקבלת שוב תזכורת על הזכות שנפלה בחלקי להתגורר בארץ הקודש. 

נצרת
צילום: ינינה זסלבסקי אפק

 

כתבות נוספות ב- Mood תיירות

ביקור בשוק שמשנה את פניו  

השוק הוותיק של נצרת משנה פניו. כבר לפני הקורונה נסגרו מרבית עסקי המזון, הבגדים והכלים. הקניונים הממוזגים והמחירים היקרים הבריחו את הקונים מהשוק. בשנים האחרונות החלו להיפתח עסקים מחדש ופניהם לתרבות. חנויות השוק הופכות לבתי קפה קטנים, גלריות לאומנות פלשתינית ומוקדי תרבות ערבית. היזמים הם צעירים נצרתיים. אבל עדיין מרבית החנויות סגורות, פה ושם עדין אפשר למצוא דוכני פירות וירקות, בגדים וכלי בית. 

אם בכל זאת תרצו לבקר בחנות עם ניחוח אוריינטלי, לכו לחנות התבלינים אלבאבור. בחדרים גדולים עם תקרות מקומרות תוכלו לראות, להריח ולטעום תבלינים מכל קצוות העולם. ג'רג'ורה קנאוע, בעל המקום, מספר לי שפעם כשטחנת הקמח פעלה היה המקום עליה לרגל של תושבי כל הכפרים. אז טחנת הקמח פעלה על קיטור, והיא זו שנתנה למקום את שמו- שיבוש של המילה אדים vapor  באנגלית. 

תבליני אל באבור, נצרת. צילום: ינינה זסלבסקי אפק
תבליני אלבאבור, נצרת. צילום: ינינה זסלבסקי אפק

מהשוק אפשר להמשיך ולשוטט בסימטאות הקטנות. בהן יש עסקים קטנים ומקומיים המוכרים מצרכים של יומיום.  אם רציתם לקנות פינג'ן, כוסות קפה קטנות ושאר דברי יומיום - זה המקום. גרפיטי שמח וצבעוני לא תמצאו פה. אמנם ראוי לערים תיירותיות שתהיה להן אומנות קיר. צבעונית, שמחה, כזאת שעושה מתיחת פנים למבנים ישנים. אבל בנצרת אמנות הקיר היא מתריסה, בולטת ופוליטית. רק על קיר אחד קטן ראיתי יונים ופרחים. ברחובותיה הראשיים של נצרת – מחאה. 

גרפיטי של מחאה בנצרת.צילום: ינינה זסלבסקי אפק
גרפיטי של מחאה בנצרת. צילום: ינינה זסלבסקי אפק

 

בתי קפה ומסעדות 

טיול ברחבי עיר מתעורר תאבון. אם מתחשק לכם לפתוח את היום בכוס מיץ, זיאד, בעל דוכן המיצים סנטה מריה שממול לכנסיית הבשורה, ישמח לסחוט לכם מיץ טרי ויגיש לכם אותו בחיוך. לנשנוש ביניים אני ממליצה לקפוץ למאפיית אל באיק, שם אופים פיצות בטאבון ואוכלים במקום ישובים על שרפרפים קטנים. 

לארוחת צהריים חזרו למסעדת רוזמרי בכיכר המעיין. המסעדה מתגאה בבשר איכותי שמיושן במקום, אבל יש בתפריט מבחר מצויין של סלטים, חומוס, לבנה, פיתות טריות מהטאבון. השאירו מקום גם לקינוח: עוגת סולת, עוגת גבינה, בקלאווה, וגולת הכותרת עוגה הנושאת את בשם לילות ביירות (ליילי בירות בערבית). 

אם כבר מדברים על ביירות, אני ממליצה לקפוץ לקפה אבו סאלם. להיכנס למקום הוא כמו לנסוע בזמן לביירות של תחילת המאה הקודמת. על שולחנות קטנים פרושים משחקי שש-בש. על המדפים חפצים בטעם של פעם: רדיו שפורפרות, תרבושים, טלפון ישן. ובחלל המקומר מרחף ריח של אינר, תה קינמון ושקדים, שמבושל על ידי ויסאם  בעל המקום. בית הקפה נפתח על ידי סבו, שהגיע מלבנון לנצרת. לסיום היום עם בריזה ושקיעה נהדרת לכו לבר על הגג של מלון רמדה. 

נצרת
שקיעה מגג מלון רמדה נצרת. צילום: ינינה זסלבסקי אפק

 

מאז ומעולם כיוונה נצרת את פניה אל הצליינים הנוצרים. פרנסתה מבוססת במידה רבה על אירוח ושירותים לתיירים עולי הרגל. עם פרוץ הקורונה התרוקנה העיר מצלייניה, ונותרה בשיממונה במשך למעלה משנתיים. תיירות נצרת החליטה לפנות גם לקהל הישראלי, ומתכננת סידרה של סיורים שיפגישו אותנו עם תושביה ויכירו לנו את סודותיה. 

* ינינה זסלבסקי אפק היא בעלת בלוג הטיולים אפקים מטייליםהאינסטגרם של ינינה.