"קסם המדבר": עשור של חיבור ומפגש סביב שולחן אחד
למרות ביטול סיורי "לילות רמדאן" בנגב, הנשים המובילות את המיזם מבקשות לשמור על הקירבה - ומספרות על הרצון להמשיך ליצור מפגש גם בתקופה של פחד ומתח
דווקא בשנה שבה ציינו עשור לסיורי "לילות רמדאן" בנגב, אירועים שבמרכזם מפגש סביב שולחן האיפטאר, האירוחים לא התקיימו. המצב הביטחוני הוביל לביטול הפעילות ופגע בענף התיירות הבדואית כולו. אבל עבור הנשים שמובילות את מיזם התיירות "קסם המדבר", במסגרתו מתקיימים, בכל שנה ושנה, "לילות רמדאן", זהו לא רק סיפור על מה שנעצר אלא על מה שלא מוותרים עליו: הרצון להמשיך ליצור מפגש, היכרות וקירוב לבבות גם בתקופה של פחד ומתח.
כעת, אחרי שחודש הרמדאן הסתיים, הן התפנו לספר לנו על המיזם ועל המשמעות שלו עבורן.
הרבה מעבר לאירוע תיירותי
במשך עשור, הפכו "לילות הרמדאן" בנגב להרבה מעבר לאירוע תיירותי. עשרות נשים בדואיות פתחו את בתיהן ואת אוהלי האירוח שלהן למבקרים מכל הארץ, סביב שולחנות איפטאר מסורתיים, ויצרו מרחב שבו אנשים נפגשים באמת, בלי כותרות, בלי תיווך, פשוט סביב אוכל ושיחה.
עבור רבות מהן, זו הייתה דרך לבנות עצמאות כלכלית, לבטא קול אישי וליצור שינוי בתוך החברה הבדואית. אבל לא פחות מכך, זו הייתה דרך לייצר חיבור אנושי בין עולמות שלרוב כמעט ואינם נפגשים.
מיזם "קסם המדבר" פותח דלת אל תרבות חיה ונושמת ומציע מסע של טעמים וסיפורים שנועד לחבר בין אנשים וליצור זיכרונות משפחתיים בלתי נשכחים. זוהי הזדמנות נדירה לחוות את חודש הרמדאן לא רק כתקופה של צום אלא כחגיגה של נתינה, חמלה ואירוח בדואי במיטבו, המשלבת סיורים מודרכים בסמטאות הערים, סדנאות מתוקים מסורתיות ומפגשים אישיים בבתים פרטיים המאפשרים הצצה נדירה ואותנטית לחיים המקומיים.
הכנסת אורחים ורצון להכיר
"זה לא רק אירוח, זה מפגש בין אנשים", אומרת ירונה בן שלום ריצ'רדסון, מייסדת מיזם התיירות הבדואית בנגב, "קסם המדבר": " במקום שבו השיח הציבורי על רמדאן הוא הרבה פעמים של פחד ואיום, המפגש הזה מאפשר לראות מציאות אחרת, של קהילה, של הכנסת אורחים ושל רצון להכיר".
לדבריה, הפער בין האופן שבו נתפס חג הרמדאן בציבור לבין המשמעות שלו בפועל הוא בדיוק הסיבה שבגללה המיזם חשוב כל כך: "ברוב השיח התקשורתי רמדאן מוצג בהקשרים של מתיחות ואיום, אבל בכלל מדובר בתקופה של קהילה, משפחה ואירוח. כשאנשים מגיעים ומכירים התמונה משתנה. זו הדרך הכי פשוטה לפרק פחדים ולקרב בין אנשים".
כתבות נוספות ב-mood:
דווקא בתקופות של פחד מפגש אנושי יוצר הבנה
מרים אבו רקייק, תושבת תל שבע, מפעילה אוהל מורשת בדואי ברהט, שבו היא מארחת קבוצות לחוויה שכוללת אוכל מסורתי, סיפורים וסדנאות משתפת: "בשנה שעברה המקום היה מלא, אנשים, צחוק, ריחות של אוכל. השנה הכול היה שקט", היא אומרת. "אבל מעבר לזה, נוצרו קשרים. אנשים חזרו, שמרו על קשר, רצו להכיר עוד".
"השנה היה שקט כבד. חסר לי במיוחד המפגש עם האנשים, האווירה, והתחושה שהמקום חי ונושם". היא מספרת. מרים חיכתה לרמדאן בקוצר רוח, גם מבחינה רגשית וגם כלכלית, במיוחד שהיא משלמת שכירות על האוהל ותלויה מאוד בעבודה הזו בתקופה הזאת של השנה. מרים מעידה שגם אצלם יש תחושת מתח תמידית. החיים נמשכים, אבל עם הרבה חשש.
מעבר לאוהל ולאירוח, העסק שלה מבוסס גם על ייצור מוצרי טיפוח מצמחי מדבר שהיא מלקטת בעצמי מהמדבר ומהנחלים באזור. שלוש השנים האחרונות היו קשות בגלל מחסור בגשמים, והיה מחסור גדול בצמחים ולכן גם הייצור היה מוגבל. השנה סוף סוף ירד הרבה גשם, הכול הפך ירוק, וזו הייתה הזדמנות להחזיר מוצרים לליין שלא ייצרה כבר זמן רב.
עונת הליקוט חשובה מאוד מוצרי הטיפוח שהיא מייצרת, אבל עונת הליקוט התחילה בראשון למרץ – בדיוק עם תחילת המלחמה. מאז כל יציאה לשטח מלווה בחשש. היא לפעמים יוצאת ללקט ושומעת אזעקות כשהיא בשטח: "זה מפחיד, וגם משפיע על ההמשך, כי אם לא מלקטים בעונה, אין חומרי גלם להמשך השנה" . מעבר לפחד המיידי, המשמעות היא שגם בהמשך השנה תהיה פגיעה, כי אם לא מספיקים ללקט בעונה – אי אפשר להשלים את זה אחר כך.
מרים מאמינה כי "דווקא בתקופות של פחד, מפגש אנושי יוצר הבנה, מוריד מחסומים ונותן תקווה". ולמרות הכל, חשוב לה להעביר מסר לציבור הישראלי: "חשוב לי שיבינו שגם אנחנו רוצים לחיות, לעבוד, לחלום ולהמשיך לבנות חיים רגילים בתוך מציאות מורכבת מאוד".
המפגש האנושי מאפשר לראות אחד את השני באמת
האלה אבו סיאם, תושבת רהט ומארחת קבוצות, מתארת תחושה דומה: "אני מחכה לרמדאן כל השנה. זו תקופה שמביאה איתה חיים, אנשים ואווירה. אנשים מגיעים עם סקרנות, לפעמים גם עם חששות ויוצאים עם תחושת קרבה. הם מבינים שיש כאן חיים, תרבות, אנשים".
עבורה, כמו עבור רבות מהנשים, המיזם הוא גם מקור לפרנסה וגם מקור לכוח: "התיירות נתנה לי עצמאות, ביטחון עצמי ויכולת להביא את הסיפור שלי החוצה בגאווה".
"בשנה שעברה הבית היה מלא באור, אנשים, צחוק וריחות של אוכל", היא מפרטת, "היו מגיעים אורחים מכל הארץ, היינו יושבים יחד לשבור את הצום, לשוחח ולהכיר. השנה הכול הרבה יותר שקט. מה שהכי חסר לי זה המפגש האנושי – התחושה של יחד, של פתיחות ושל חיבור בין אנשים". לדבריה, החיים ביישוב בתקופה הזו של המלחמה השתנו מאוד. יש יותר חשש, יותר דריכות, ופחות תחושת ביטחון ממה שהייתה בעבר: "אנשים יותר סגורים בתוך עצמם ואין תנועה של אורחים".
האלה מתרגשת לספר על משפחה ישראלית שביקרה אצלה לפני 5 שנים, ומאז מגיעה אליה בכל שנה: "דווקא עכשיו חשוב לה להאמין במפגש בין אנשים, כי בתקופות של פחד ומתח קל מאוד להתרחק ולהסתגר. המפגש האנושי מאפשר לראות אחד את השני באמת, לשבור מחסומים ולבנות אמון וגם היציאה והביקורים והמפגשים עם אנשים עוזר למצב הנפשי" היא אומרת.
כולנו רוצים לחיות בשקט, בכבוד, ולהכיר אחד את השני
המציאות הביטחונית מורגשת היטב בשטח, כמו בכל רחבי הארץ, וגם ענף התיירות הבדואית נפגע באופן משמעותי. אבל דווקא בתוך המציאות הזו, הנשים בוחרות להדגיש מסר אחר. "קל מאוד להיסגר בתקופות כאלה", אומרת האלה, "אבל דווקא אז חשוב להמשיך להיפגש". מרים מוסיפה: "אנחנו בני אדם לפני הכול. כולנו רוצים לחיות בשקט, בכבוד, ולהכיר אחד את השני".
לדבריהן, המפגש סביב שולחן האיפטאר הוא לא רק מסורת, אלא כלי. כלי ליצירת הבנה, להפחתת פחדים, ולבניית אמון בין אנשים. בן שלום ריצ'רדסון מחזקת את הדברים ומוסיפה: "אם לא ניצור את המפגשים האלה, הפערים רק יעמיקו. החיבור לא קורה מעצמו, צריך לייצר אותו. ודווקא עכשיו, כשהכול מתוח, יש לזה חשיבות כפולה".
השנה, כאמור, שולחנות האיפטאר בנגב לא נפתחו למבקרים, אבל עבור נשות "קסם המדבר", הסיפור לא נגמר כאן. "אנחנו לא מוותרות על הדרך הזו", אומרת ירונה, "כי בסוף, המפגש הפשוט הזה, סביב שולחן, הוא מה שיכול ליצור שינוי אמיתי".
זהו סיפור על נשים שלא מוותרות, לא על הפרנסה, לא על העצמאות שלהן, ולא על האמונה שהאירוח והמפגש סביב שולחן יכולים ליצור קירוב לבבות גם בתקופה של פחד ומתח. וכשהמצב הביטחוני יאפשר זאת, הן מתכוונות לפתוח שוב את האוהלים והבתים ולחזור לארח, בדיוק מאותו מקום של פתיחות, סקרנות ורצון לחבר בין אנשים.
