שקט, מבריאים: המלון בצפון שהבין ש"לנוח" זו לא מילה גסה
מלון "Slow-ness" בקיבוץ מורן, מחזיר לחיים את הקונספט הנוסטלגי של "בית ההבראה הישראלי", דרך פשטות גלילית, טבע, עיצוב מוקפד, קולינריה מעולה וחום אנושי. קרין קצב ביקרה במקום והצליחה לעצור לשעה קלה את המירוץ
כאשר יצאנו ל-48 שעות של חופשת אחיות ב"Slow-ness" בקיבוץ מורן סחבנו איתנו לדרך קבוצות וואטסאפ של ילדים, רעשי אתרי בנייה ועומס של העיר. כשסוף סוף הגענו למקום, ביקשנו רק להיזרק, בלי שום תוכניות או לו"ז, רק לשבת שעות לנהל שיחות מטופשות שרק אחיות מבינות. אפילו לא לפגוש פקיד קבלה בצ׳ק אין. מזל שהמפתח פשוט חיכה לנו על הדלת אחרי הודעה קצרה מנינה, העוזרת הדיגיטלית. כבר התחלנו טוב.
בית הבראה מודרני
שבועיים לפני החופשה, כששמעתי ש"סלונס" הוא בית הבראה מודרני, מיד דמיינתי ריח נפטלין וקומפוט. ואז הצצתי באינסטגרם והבנתי שהתבדיתי. יש שם משהו הרבה יותר תל אביבי ממה שהמיקום מרמז - העיצוב, האסתטיקה המוקפדת, מסעדת השף, הפרטים הקטנים, האנשים - רק עם כל היופי, הקצב האיטי והירוק האינסופי שיש לגליל להציע.
מאחורי המקום עומדים שלושה יזמים תל-אביביים שדווקא לא צמחו מעולם המלונאות, ולכן הם מכירים את השחיקה שלנו מקרוב. הם לקחו את הרעיון הישראלי של שנות ה-60, ניקו ממנו את האבק ובראו אותו מחדש לדור הגלילה האינסופית. לא ספא, לא וולנס. בית הבראה. ההבנה פשוטה: התאוששות וחזרה לקצב הגוף הטבעי היא כבר מזמן לא פריבילגיה, אלא תנאי הישרדות בסיסי. ובטח כאן.
כתבות נוספות ב-mood:
ה"Suitness" שעושה חשק להישאר בחלוק ורוד יום שלם
מתוך 30 החדרים של "סלונס", הפזורים בין שישה מבנים נמוכים בתוך החורש, רק ארבעה הם סוויטות. אנחנו קיבלנו את ה"Suitness" ומיד כשפתחנו את הדלת, העין נמשכה לזוג החלוקים הוורודים התלויים בה.
אחריהם מגלים סוויטה גדולה ומוארת, עם פשטות מאוד מדויקת - מהסוג שנראה כאילו לא התאמצו יותר מדי, למרות שברור שחשבו על כל דבר קטן. הרבה עץ, שמנת ולבן, נגיעות של ורוד וטורקיז וחלונות ענקיים שמכניסים פנימה את הירוק. בסוויטה יש סלון מרווח עם פינה מרוקאית, חדר שינה נפרד ומיטה מצוינת, חדר רחצה גדול וספרייה אישית קטנה עם ספרי שירה וקלפים - שבאמת גורמת להסתקרן. גם הפרטים הקטנים ממשיכים את אותו קו: את החלוקים הוורודים "סלונס" מייצרים בעצמם ובמקלחת יש שמפו, מרכך וסבון אורגניים של ״ערוגות״ שנרקחו במיוחד עבור המקום - בניחוח פריחת תפוז ולבנדר.
טלוויזיה ומכונת אספרסו לא תמצאו בחדרים. במקומן יש קומקום, וממש מחוץ לחדר גינת תבלינים שאפשר לקטוף ממנה עלים לתה. על המיטה חיכה לנו פתק קטן: ״הלוואי שתטיילו, תתבוננו, תזכרו ותנוחו. לשימוש מיטבי יש לחלוץ נעליים״, אז חלצנו וזה בערך כל הסיפור.
האמנות של לא לעשות כלום, או כל מה שבא לך
האירוניה היא שיש ב"סלונס" הרבה מה לעשות. ליצור, להיות בתנועה, לאכול טוב. בבוקר אפשר להיכנס לשיעור בסטודיו הענק, או לתרגל לבד, משם ללכת יחפות בין שבילי הקיבוץ, להיזרק על ערסל חבוי בין העצים ולגלות שעברה שעה בלי ששמת לב. הבריכה, הסאונה היבשה וההאט-טאב מושכים לכיוון אחד, סטודיו האמנות לכיוון אחר ואם ממש בא לכן להתמסר לקונספט אפשר להזמין גם עיסוי.
אנחנו נכנסנו לסדנת אמן עם גיל שלו, וכמה דקות אחר כך כבר ישבנו עם עיפרון ביד ולמדנו קרוס האצ׳ינג, האצבעות כמעט השתחררו מעצמן, ברקע ״אינך יכולה ככה סתם ללכת״ ועל הדף קווים הפכו לאור וצל, עומק וצורה, וגם אם מעולם לא ציירתי באמת, והדלעת שלי יצאה עקומה - היה קסם אמיתי ברגע הזה.
האוכל השקט של ניתאי יהלום, הוא הפתעה מצוינת
מסעדת "מורן סלואו דיינינג" פתוחה גם לקהל מבחוץ, ובצדק. היא שוכנת בחדר האוכל הישן של הקיבוץ, אבל מרגישה כמו לופט אורבני חמים שנע כל הזמן בין העיר לכפר, בין ישיבה על כורסא עם כוס יין למטבח פתוח שעובד מול העיניים. ספות, תקליטים של אביתר, בר גדול, פינות ישיבה נמוכות. קצת שוק הפשפשים, קצת גליל, והכל מספיק בשביל העובדה שנכנסנו לארוחת ערב וקמנו כמעט שלוש שעות אחר כך. רק כי נעים כל כך לשהות.
על המטבח אחראי השף ניתאי יהלום שנולד במורן, עבר לתל אביב וחזר לקיבוץ כשהפך לאבא, אחרי שנים במטבחים של אייל שני. הוא קורא לזה ״אוכל שקט״ טרי, מבוסס ירק, לא מתועש, עם חומרי גלם מהגליל שמסביב. וגם כאן הסלואו ניכר. את הקישואים מפלחים אחד אחד, את הפסטה מכינים במקום, הכל עובר דרך הידיים. המטבח גם הוא פשוט ומאוד מדויק.
אהבנו במיוחד את טרטר הטונה בלו פין, פרחי הקישוא, הטורטליני ופילה מוסר הים, בעצם אהבנו הכל. בבוקר חזרנו לבראנץ׳ שהיה מעולה לא פחות: ברוסקטה עם מקושקשת ואריסה, סלט עלים עם נקטרינה ואגוזים מקורמלים, גבינות משק ופטאייר שהם אופים במקום עם עשבי בר, זעתר ולאבנה. ואחרי שתי ארוחות, ערב ובראנץ׳ - אני מרשה לעצמי לומר שזו אחת המסעדות המוצלחות שאכלתי בהן בארץ לאחרונה.
כשההבראה קיבלה תפנית אחרת
אחרי 7 באוקטובר, חצי שנה בלבד אחרי שנפתח, "סלונס" אירח מפונים, שורדי נובה, אנשי טיפול ומשרתי מילואים במסגרת תוכניות התאוששות, ובמקום חזר שוב ושוב המשפט ש״המקום עצמו הוא חלק מההתערבות״. לא כי "סלונס" מתיימר לרפא, אלא כי כל הרעיון שלו בנוי על יצירת התנאים האידיאליים לזה: שינה טובה, אוכל שמכינים במקום, טבע, תנועה, פחות הסחות דעת ובעיקר זמן. מכאן גם מגיעה ההנחה שכדי שזה באמת יעבוד, מומלץ להיות במקום ליותר מ-2 לילות.
סהר טורג׳מן, מנהל התפעול, מכיר את זה מקרוב. הוא יצא למילואים כבר ב-7 באוקטובר וצבר מאז מאות ימי שירות, בין לבין גם התעקש ליזום הטבות לאנשי ונשות מילואים ולבני ובנות הזוג שלהם גם בקיץ ובחגים. מישהו שיודע בדיוק למה צריך את זה.
השלב הבא כבר בדרך: בקיבוץ פרוד הסמוך הם מתכננים לקחת את אותה תפיסה גם לחופשה משפחתית. כן, עם ילדים. שזה כבר ניסוי הרבה יותר שאפתני, אך אין ספק שמתבקש.
אז למי מגיע כל הטוב הזה?
להייטקיסט השחוק שכבר שכח איך נראה יום בלי הסלאק, לזוג החברים שלי שלא ישנו לילה רצוף מאז שנולד הילד, לזו שכל הזמן אומרת שהיא חייבת זמן לעצמה, לבעלת העסק שעובדת מהבית, אבל היא תמיד בעבודה, לחברות שלא מצאו זמן להיות יחד כבר שנתיים, לסבא וסבתא אחרי אוגוסט, לזוג שכבר קצת התגעגע פשוט לדבר. לנו, לכולנו הישראלים. ולאחיות שלי. שעצרנו רגע כדי להיות שוב רק אחיות.
* הכותבת הייתה אורחת "סלונס" בקיבוץ מורן
