יוקרה שקטה: חופשה אורבנית במלון ההיסטורי למבוגרים בלבד
מלון "דריסקו" ביפו מציין 160 שנה. גלית קרן הוזמנה לחגיגה וגילתה אירוח מדויק, חדר מוקפד, מסעדה מצוינת וסיפור מרתק שנותן ערך מוסף לחוויה
עוד לפני שנכנסנו למלון "דריסקו" כבר קיבלנו רמז לרמת השירות שמחכה לנו בפנים. השוער הבחין שאנחנו בדרכנו למלון, פתח עבורנו את מתחם הפריקה והטעינה, הוריד מיד את המזוודות והעביר אותן לקבלה, בזמן שבן זוגי יצא לחפש חניה. הכול נעשה במהירות, ביעילות ובעיקר בנעימות.
התארחנו במלון ללילה אחד, לכבוד יום הולדתי. לילה אחד הוא זמן קצר, אבל ב"דריסקו" הצליחו למלא אותו בהרבה תשומת לב, אוכל מצוין, היסטוריה ובעיקר בתחושה שרואים אותנו.
קבלת פנים שמכתיבה את הטון
מיד לאחר הרישום הוזמנו לשבת במסעדת "George & John". על השולחן חיכו יין, פירות, עוגיות, קרואסונים וקפה מצוין. זו לא הייתה המתנה טכנית עד לקבלת החדר, אלא קבלת פנים נדיבה ונינוחה, שנתנה לנו לעבור בהדרגה מהיום שבחוץ אל הקצב השקט של המלון.
דלת הכניסה, חזית האבן וטרסת הישיבה היפה שמעל הרחוב יוצרות רושם ראשוני מרשים. עם זאת, היוקרה כאן אינה ראוותנית. היא נמצאת בפרטים, באופן שבו מקבלים את האורחים ובתחושה שהצוות מקדים לזהות מה צריך עוד לפני שמבקשים.
חדר דלקס מוקפד ושקט
קיבלנו חדר דלקס הפונה לכיוון יפו. החדר היה מצוחצח ושקט מאוד, מעוצב בטוב טעם ובשילוב אלמנטים שמזכירים את ההיסטוריה של המבנה בלי לוותר על נוחות עכשווית. המיטה רחבת הידיים הייתה מוצעת במצעים לבנים מקושטים ברקמת זהב עדינה, מגוהצים למשעי, מכותנה מצרית יוקרתית. המזרן הקשה והנוח היה בדיוק לטעמנו. בחדר חיכו גם מכונת נספרסו ומיני בר חופשי עם מים, סודה ומשקאות קלים.
חדר הרחצה היה כמעט בגודלו של חדר האירוח עצמו. מרווח, מעוצב ומצויד בתמרוקים איכותיים, שני חלוקי רחצה לבנים, רכים ונעימים, המתינו לנו להתעטף בהם, אחרי מקלחת נעימה ומפנקת.
לכבוד יום ההולדת השאיר צוות המלון בחדר בקבוק יין, מארז שוקולד וברכה אישית. זו הייתה מחווה אלגנטית ומרגשת, שהשתלבה היטב באופי המלון.
כתבות נוספות ב-mood:
מלון שהוא גם סיפור היסטורי
מלון "דריסקו" שוכן בלב המושבה האמריקאית־גרמנית, כמה דקות הליכה מיפו, מתחם נגה, פארק המסילה ונווה צדק. המבנה הוקם בשנת 1866 בידי האחים ג׳ורג׳ וג׳ון דריסקו, שהגיעו לארץ כחלק מקבוצת מתיישבים אמריקאים. בניגוד לרבים מבתי העץ שנבנו במושבה, הם הקימו מלון אבן בשם "Grand Hotel".
בשנת 1870 נמכר המלון לארנסט הרדג הטמפלרי, ששינה את שמו ל"מלון ירושלים". במשך עשרות שנים הוא נחשב לאחד המלונות החשובים באזור ואירח צליינים, נוסעים ואורחים רמי דרג. בהמשך שימש המבנה את שלטונות המנדט ולאחר מכן כמשרדי ממשלה, עד שנעזב ועמד במשך שנים במצב מתפורר.
בשנת 2009 נרכשו המלון ובית נורטון הסמוך בידי קבוצת יזמים מקומיים. בתהליך השימור, שעלותו הוערכה בכ־120 מיליון שקלים כולל רכישת הנכסים, שוחזרו החזית, האולם המרכזי, העמודים וציורי הקיר. המלון נפתח מחדש בשנת 2018 ונקרא "דריסקו" כמחווה לאחים שהקימו אותו. כיום זהו מלון בוטיק בן 42 חדרים וסוויטות, המדורג חמישה כוכבים סופריור והחבר הישראלי היחיד בארגון Relais & Châteaux.
הסיור שמחבר בין המלון לשכונה
הדרך הטובה ביותר להבין את הסיפור שלו אינה רק לקרוא עליו, אלא לצאת לסיור ההיסטורי שמוצע לאורחים במסגרת חגיגות 160 השנים.
את הסיור פתחנו בסלון מארק טוויין האינטימי. משם יצאנו עם ד״ר יוספה אייזנברג לשיטוט במושבה האמריקאית־גרמנית. אייזנברג מביאה לסיור פרטים עסיסיים, תמונות מפעם, שמדגישות את עבודת השימור הקפדנית במלון ומחוצה לו, בין בית עמנואל, כנסיית עמנואל ובית ידידות מיין ומספרת את סיפורם של המתיישבים, של השכונה ושל עבודות השימור והרסטורציה המורכבות שנעשו במלון.
הסיור מוסיף לשהות רובד חשוב. הוא גורם להביט אחרת בחזיתות, בבתי העץ ובפרטי העיצוב שבמלון. פתאום החדר, גרם המדרגות וציורי הקיר אינם רק תפאורה יפה לצילום, אלא חלק מסיפור מקומי רב־שנים.
ערב במסעדת "George and John"
בערב חזרנו אל אותו חלל שבו התקבלנו בבוקר. הפעם הוא לבש מפות לבנות, כוסות יין נוצצות וסכו״ם מצוחצח, והאווירה הזכירה מסעדה צרפתית אלגנטית. על המטבח מנצח השף ירון פישניאק, שף צעיר ומוכשר מאוד, שהגיש לנו ארוחה מדויקת ומפתיעה.
פתחנו בסלמורחו - בגרסה הייחודית של המסעדה, המנה משלבת פרשנות מקומית ומקומית למרק האנדלוסי הקלאסי, עגבניות וחצילים בלהבה, עם גבינת סטרצ'יאטלה מעושנת וטעמים שפשוט התפוצצו בפה, לצד טרטר דג ים וסשימי אינטיאס. שלוש המנות היו מצוינות, וכל אחת מהן הצליחה להביא שילוב אחר של מרקם, רעננות ועומק טעמים.
למנת הביניים המליץ לנו השף על תירס גילי מתוק. זו הייתה מנה מעניינת, אבל עבורנו היא עבדה פחות, בעיקר בגלל טעם דומיננטי של חמאה חומה ומליחות מעט גבוהה מדי. חשוב לי לציין גם את זה, משום שארוחה טובה אינה חייבת להיות רצף של הסכמות, וטעם הוא עניין אישי. לעיקריות הזמנו פילה דג ים ופילה בקר. הפילה היה המנה הקלאסית יותר, ולבקשת בן זוגי הוגש עם ירוקים שטעמם היה מפתיע ונהדר. מנת הדג הייתה מאוזנת ומשובחת. סיימנו עם קינוח דלעת ועם מוס שוקולד וקוויאר, סיום מסקרן לארוחה כולה.
הארוחה הוגשה בקצב איטי ונעים בידי מלצרית חייכנית, קשובה ושירותית. לא הרגשנו שממהרים לפנות את השולחן או להעביר אותנו למנה הבאה.
ארוחת הבוקר
ארוחת הבוקר כוללת יין מבעבע, מגש מאזטים שניתן למלא ללא הגבלה, מנה עיקרית לכל סועד, שתייה חמה, מיצים, סודה, לחמי מחמצת, קרואסונים ופירות. גם כאן השירות נעים וההגשה מוקפדת. זו ארוחת בוקר שיושבים בה בנחת, מזמינים עוד משהו לשולחן ומרימים כוסית, ולא ארוחה שממהרים לסיים בדרך לצ׳ק־אאוט.
שירות אישי ונוכח
לאורך כל השהות בלטו הרגישות, ההקשבה וקבלת הפנים. עופר, מנהל המלון, נמצא רוב הזמן במלון ומעורב בחוויית האורחים. בסיום השהות הוא ביקש לשמוע אם מצאנו משהו שדורש שיפור. השאלה לא נאמרה מן השפה ולחוץ, אלא מתוך רצון אמיתי להקשיב.
ציינו בפניו שהאינטרנט בחדר לא היה במיטבו. לדבריו, הנושא מוכר ונמצא בטיפול. זו נקודה שראוי לשפר, במיוחד במלון ברמה הזו, אך ביחס לחוויה הכללית היא הייתה שולית.
מה כדאי לדעת לפני שמזמינים?
החניה היא נקודת התורפה המרכזית. למלון יש שירות חניה בתשלום ובכפוף לזמינות, אך אין לו הסדר עם חניון סמוך. מי שמגיע ברכב כדאי שיברר מראש את האפשרויות ויביא בחשבון תוספת זמן או תשלום. נכון למועד הכתיבה, שירות הוולה של המלון עולה 120 שקלים ליום.
המלון מציג חדרי טיפולים תחת מתחם הספא, אך כדאי לתאם ציפיות: אין כאן ספא גדול עם בריכה וסאונה אלא שני חדרי טיפולים ומבואה קטנה. אנחנו ירדנו להתרשם מהמקום אך לא הזמנו טיפול.
המלון אינו כשר. הוא מוגדר מלון למבוגרים, ואורחים מגיל 12 מתקבלים בליווי מבוגר מעל גיל 18. המיקום מאפשר להשאיר את הרכב ולצאת ברגל אל יפו, מתחם נגה, פארק המסילה, נווה צדק והים.
למי מתאים מלון הדריסקו?
הדריסקו מתאים במיוחד לזוגות שמעריכים יוקרה שקטה, שירות אישי, היסטוריה מרתקת וקולינריה ברמה גבוהה. הוא יתאים למי שמחפש חופשה עירונית קרובה ליפו ולנווה צדק, אבל רוצה להרגיש שהמלון עצמו הוא חלק מהבילוי ולא רק מקום לישון בו. אחרי לילה אחד יצאנו עם תחושה שחווינו מקום בעל זהות ברורה.
כתובת: אוארבך 6, תל אביב-יפו
גילוי נאות: הכותבת הייתה אורחת המלון
