האור שמאיר את הערים: סיפורה הגלובלי של החנוכייה

בחורף, כשהערים הגדולות מפעילות את תאורת חג המולד, יש סמל יהודי אחד שמצליח להשחיל את עצמו אל מרכז הבמה: החנוכייה. במשך ארבעה עשורים, החנוכיות הציבוריות הפכו מתופעה מקומית של קהילות קטנות לאחד המונומנטים החורפיים הבולטים בעולם - כאלה שמוצבים במנהטן, בלונדון, בטורונטו ובפריז.

מאחורי כל הדלקה כזאת יש גם פוליטיקה, גם גאווה קהילתית, וגם לא מעט תחרותיות. ויש גם היסטוריה מרתקת, שהתחילה בכלל בברלין של שנות ה-70.

הקרב על תואר “החנוכייה הגדולה בעולם”

מי שמחפש דרמה בחנוכה מוצא אותה בדרך כלל בניו יורק. כבר שנים מוצבות במנהטן וברוקלין שתי חנוכיות ענק - שתיהן מתנשאות לגובה של כמעט 10 מטרים - ושתיהן טוענות לכתר "הגדולה בעולם". מצד אחד, החנוכייה של גרנד ארמי פלאזה שבמנהטן, שמושכת רבנים, פוליטיקאים, תזמורות והפקות מסודרות. מצד שני, ברוקלין טוענת שדווקא החנוכייה שלה, בגרנד ארמי פלאזה בברוקלין, גבוהה יותר "במילימטר", ולכן מגיע לה התואר.

מבחינת המטיילים, זה בכלל לא משנה - שתי ההדלקות מושכות מאות אנשים, הן מופקות כמו אירועי חוצות לכל דבר, והן מצטלמות מצוין. עבורנו, זו תזכורת משעשעת לכך שסמל בן 2000 שנה הצליח להפוך לאחד מאובייקטי החורף התחרותיים ביותר.

המשמעות של החנוכיות במרחב שאינו יהודי

מעבר לצד הפוטוגני, החנוכייה הפכה בשני העשורים האחרונים לכלי של דיפלומטיה עירונית. לונדון מציבה חנוכייה בכיכר טרפלגר מדי שנה, בגרמניה יש חנוכייה מרכזית מול שער ברנדנבורג, פריז מדליקה חנוכייה בכיכר הרפובליקה, ובטורונטו, מלבורן, רומא ומדריד זה כבר חלק מהנוף החורפי. עבור רבות מהערים הללו, מדובר במחווה מוצהרת של חופש דת ושיתופיות - סמל שמדבר בשפה בינלאומית של פתיחות.

אבל בשנתיים האחרונות, על רקע הפגנות אנטי-ישראליות ואנטישמיות, החנוכייה קיבלה עוד משמעות: הצבה שלה במרחב שאינו יהודי הפכה גם להצהרה על ביטחון לקהילה היהודית המקומית. במקומות מסוימים, העירייה היא זו שמובילה את הטקס, דווקא כדי לשדר שהמרחב הציבורי שייך לכולם, ושזהות יהודית יכולה להיות חלק טבעי ממנו, גם בתקופות רגישות.

עבור מטיילים, זה מתבטא במשהו פשוט: כשליד עץ חג מולד או מתקני חורף נוצצים עומדת גם חנוכייה, זה כבר לא נתפס כניגוד - אלא כסימן שהעיר בוחרת להציג רב-תרבותיות בפועל, ולא רק בסיסמאות. וזה בדיוק מה שממקם את החנוכייה לא רק כסמל דתי, אלא כחלק מהנוף העירוני המודרני.

החנוכייה הציבורית הראשונה

הרעיון של הדלקת חנוכייה ציבורית נועד כדי לפרסם את הנס של חנוכה לכמה שיותר אנשים. הראשון שפעל להדלקת חנוכיות ציבוריות הוא הרב מנחם מנדל שניאורסון. בשנת 1974 הודיע הרבי מלובביץ' על קמפיין להעלאת המודעות לחג החנוכה ונס פך השמן ועודד את חסידיו להדליק חנוכיות בציבור.

בהמשך לקמפיין, בחנוכה של שנת 1974 הדליק הרב אברהם שם טוב חנוכייה למרגלות הפעמון בהיכל העצמאות, בפילדלפיה, בארצות הברית. בשנה שלאחר מכן, ב-1975, האמרגן ביל גרהם הדליק את החנוכייה של בית חב"ד בסן פרנסיסקו במסגרת הקמפיין לעיל.

בתוך שנים ספורות הגיעו החנוכיות לכיכרות, לעיריות ולפארקים בערים עולמיות, והפכו מאירוע פנימי של קהילה לאקט ציבורי מואר ומתועד היטב.

החנוכיות המיוחדות בעולם

מעבר לחנוכיות הענק שבערים הגדולות, יש ברחבי העולם כמה חנוכיות יצירתיות במיוחד שהפכו לאטרקציות מקומיות. ברחבי ארה"ב ובקנדה מוצבות מדי שנה חנוכיות העשויות מקרח נקי, שמוארות מבפנים ונראות כמו פסל אור חורפי. בארצות הברית יש חנוכיות מודרניות עשויות מתכת ממוחזרת, ולעיתים מעוצבות על ידי אמנים מקומיים כחלק מפרויקטים עירוניים סביבתיים.

באירופה תמצאו חנוכיות צפות על גדות נהרות - למשל בגרמניה ובמדינות סקנדינביה - שמעניקות תחושה כמעט פיוטית כשהן משתקפות במים. במזרח אסיה, בטוקיו ובסינגפור, מוצבות חנוכיות בהשראה מינימליסטית - דקיקות, אלגנטיות, ולעיתים מוארות בטכנולוגיה שמעניקה להן מראה עתידני.

החיבור בין חומרי גלם לא שגרתיים לבין מסורת עתיקה יוצר רגע שבו החנוכייה כבר לא רק טקס - אלא יצירת אמנות שמספרת משהו על המקום שבו היא ניצבת.

סיפורם של האנשים שמדליקים חנוכייה בקהילות זעירות

בצל ההפקות הגדולות של הערים הגדולות, יש גם עולם שקט ומרגש יותר: ההדלקות בקהילות היהודיות הזעירות. בכפרים נידחים בדרום אמריקה, באיים קטנים בפיליפינים, בעיירות חוף ביוון, ואפילו באוקראינה בימי מלחמה - חנוכייה אחת קטנה הופכת לאירוע קהילתי של ממש.

לפעמים מגיעים חמישה אנשים, לפעמים עשרה, ובחלק מהמקומות אפילו פחות. יש מקרים שבהם החנוכייה מוצבת על שולחן פלסטיק, מוקפת כמה כיסאות מתקפלים, אבל האווירה היא של חג גדול: מישהו הביא לביבה, מישהו אחר נרות מהבית, ושלישי הקריא בקול את הברכות מהטלפון.