אבודים בגאורגיה: יומן מסע של ישראלית שנתקעה בחו"ל

בשבוע שעבר הוזמנתי לסקר פתיחה של מלון. סה"כ היה מדובר בקוויקי של 48 שעות  - טיסה ביום רביעי בבוקר, עם חזרה מתוכננת ליום שישי בבוקר. ארזתי מזוודה קטנה, עם 2 שמלות, בגד ים וסנדלים. אפילו לא טרחתי לארוז את המחשב הנייד.

ביום שישי בבוקר התעוררתי למיליון הודעות (טוב נו, אולי אני מגזימה וזה היה רק חצי מיליון). פה הייתי צריכה לחשוד, אבל מאחר ולפני שאני שותה קפה אני במצב של השיר הידוע ״לא לפנות אליי, לא לדבר איתי״ ירדתי לתומי ללובי של המלון, ושם, עם קפה ביד אחת וחצ’פורי ביד השנייה, ישבנו וחיכינו להסעה לשדה.
ואז – בבת אחת – זה קרה.

הטלפונים התחילו לזמזם. בקבוצות: "שמעתם? תקיפה באיראן".
באתרים: "שמי ישראל נסגרים ל-48 שעות".
בהודעות אישיות: "תחזרי עכשיו אם את יכולה".
לא יכולתי. אף אחד לא יכל. השדה סגור. השמים נעולים.

ומכאן כמו בסרט הוליוודי, ספק סרט אימה, ספק קומדיה קלאסית, התחלתי לחוות את כל שלבי האבל.

כתבות נוספות ב-mood:

• הרשת הבינלאומית הגדולה שנותנת לישראלים גב גם בזמני חירום
• עד שהטיסות יתחילו: המקומות הכי שווים למי ש"נתקע" בלרנקה
• הפתרון היצירתי של חברת התיירות עבור הישראלים שנתקעו בחו"ל

 

שלב א': הכחשה מפונפנת (ולא מאוד אפקטיבית)

התגובה הראשונית? גיחוך עצבני. "יאללה, עוד לילה. מה קרה?" יש בריכה, ג’קוזי, אטרקציות – ננצל את זה.

בין צחוקים מתוחים לעוד כוס קפה, ניסינו לשכנע את עצמנו שזה זמני. אבל אז מישהי אמרה: "אולי נזוז לטביליסי? נהיה קרובים יותר לשדה". זה היה הרגע שבו ההכחשה לבשה צורה.
עברנו כולנו לעיר. כאילו שבמרחק של מספר קילומטרים השמים יפתחו יותר מהר .

לקחנו חדרים במלון פשוט במרכז העיר ונכנסנו למצב ״דקת קריאה״ עד שמישהו יגיד שזו טעות ויקרא לנו לעשות צ׳ק אין.

 

שלב ב׳: הלימון והלימונצ׳לו

‏כל אחד שדיברנו אתו מהארץ אמר לנו: "איזה כיף לכם שאתם בחו״ל, תעשו מהלימון לימונדה".

אז יש לי חדשות! לא לימון! לא לימונדה! ואפילו לא לימונצ'לו.

‏זה פשוט לא עובד ככה. אני, שנוסעת לפחות פעם בחודש לחו״ל, שאוהבת את זה כל כך, שמכתתת רגליים עד אפיסת כוחות, שאין מבנה היסטורי שאני לא אבקר בו וקרן רחוב שאני לא אצלם. אני, לא הייתי מסוגלת להנות מההרפתקה הזו, שנכפתה עלי ללא רצוני.

ובינינו, כשתוכננה הנסיעה הזאת אפילו התבאסתי שהיא כל כך קצרה ולא יהיה לי זמן להיות בטביליסי.

אז הנה, אני פה, ויש לי הרבה מאוד זמן להיות בטביליסי. הרבה יותר ממה שאני רוצה. אז חברים, האמינו לי, אין פה לימון ואין פה לימונצ׳לו. בקושי יש פה צ׳ה צ׳ה גאורגי.

כשאני מדברת עם הילדים שלי כשהם בממ״ד, כשהייתה נפילה במרחק בתים בודדים מהבית שלנו, זה לא כיף להיות בחו״ל, זה לא כיף להיות בחוסר ודאות ואין מילים לתאר את חוסר האונים.

 

שלב ג': האלתור (וגם מבצע "מצא את התחתונים")

אחרי 48 שעות, האשליה נשברה. עברנו את שלב ההכחשה וגם את שלב ההתפכחות והגענו לשלב הפרקטי.
היינו כולנו עם סט אחד של בגדים עלינו, אולי עוד חולצה בתיק. הכביסה הפכה לנוהל. אפילו הכנתי מדריך מצולם בסטורי איך לכבס בגדים בחדר המלון.

אבל עם כל הכבוד, הבנו שאנחנו כבר לא במצב של תיירים אלא במצב שנע בין פליטים לבין תושבים זמנים. התחלנו להכיר את הסופר השכונתי, לקנות שמפו, מרכך, משחת שיניים. ואפילו בגדים חדשים כבר צריך לקנות. כי כמה אפשר לכבס את אותם שלושה פריטים? .

העיר טביליסי יפהפה, אבל לא מאוד סלחנית למידות גדולות, שאינן אירופאיות קלאסיות. אחרי שלושה סיבובים בעיר, הבנתי שאין לי מה לחפש במרכז.
לקחתי אוטובוס לקניון מחוץ לעיר, בידיעה שאני יוצאת למסע חיפוש תחתונים.
מצאתי! חגיגה. מישהי מהקבוצה אמרה שזה “השיא של השפל” – אבל האמת? זה היה רגע של שליטה מחודשת במציאות.

לא רק בגדים. גם תרופות: כדי למצוא את התרופה הקבועה שלי נאלצתי לעבור ארבעה בתי מרקחת. כשהגעתי לרביעי וראיתי את הקופסה המוכרת, כמעט בכיתי מהקלה.
בדרך חזרה חשבתי על כתבה שאני עוד אעלה מהחוויה הזאת: “5 מסעדות בטביליסי ובית מרקחת אחד עם כדורים נגד כאבי בטן.”

 

שלב ד׳: נקודות של אור (בתוך טירוף)

למרות הבלגן, התחילו להופיע רגעים יפים.
העיתונאית מירב מילר, שהגיעה איתנו לסקר את המלון, הגיעה בלוויית בנה בן. ילד מהמם בן 13, שהיה אמור לעלות לתורה ביום שני.
המשפחה בארץ התכוננה, הכול היה מוכן, רק דבר אחד חסר - דרך להגיע הביתה.

הוא היה מבואס – ואנחנו אתו. אז אלתרנו. חברי הקהילה המקומית ביחד איתנו ארגנו לבן בר מצווה לתפארת מדינת ישראל. מירב רוקדת איתו כאן, ואבא שלו משתתף באירוע ב-Zoom.

כשהגיע שלב התפילה לשלום חיילי צבא הגנה לישראל, אף עין לא נותרה יבשה. זה הכי קרוב שהיה לי לילדים שלי בשבוע האחרון, שהרגיש לי כמו שנה.

 

שלב ה׳: שובע מוחלט (מהחצ’פורי, מחוסר הודאות, מהכל)

אוכל גאורגי זה כיף. ביום הראשון. אולי בשני.
אבל שבוע רצוף? 6 ארוחות חצ’פורי? החינקלי כבר הפך לחנק-לי והבטן שלי אמרה די.
אני חולמת בלילות על חביתה, עגבנייה חתוכה, ובעיקר על קוטג', כזה עם ציור של הבית, שאני אוכלת בשולחן האוכל עם הילדים אצלי בבית.

‏גם היין הגאורגי, שמאוד מפורסם בעולם ושם דבר כאן באזור, כבר לא מעודד. תנו לי ויטמינצ׳יק וקפה עלית באבקה, זה כל מה שאני מבקשת.

 

שלב ו׳: ההבנה

1. אנחנו כבר כמעט שבוע פה.
2. זה לא נגמר מחר. אולי לא בשבוע הקרוב.
3. אנחנו קבוצה של זרים שחולקים מטען נייד ומידע על טיסות דרך מדינות שלישיות.
‏4. באמת שלא ידעתי שאני כזו יצירתית.

מה לא בדקתי? לטוס לשארם א-שיח ומשם לעשות יציאת מצרים, לטוס לעמאן ומשם להגיע הביתה.

הבת שלי, שיש לה רישיון שיט, כבר התחילה לחפש יאכטה כדי לבוא לאסוף אותי. זה התפספס כי הסתבר שכל היאכטות בישראל כבר נשכרו כדי להחזיר ישראלים שתקועים בקפריסין.

‏דברים שלא חשבתי שיעסיקו אותי, פתאום מעסיקים אותי כל כך. חישוב הוצאות כי מי יודע אם אני אזכה לראות את הכסף הזה בחזרה, הארכת הביטוח, תחנונים בקבלה שיאשרו לי עוד לילה בחדר, והם מצידם כבר הבינו את המצוקה ובכל יום מחיר החדר עולה עוד קצת.

 

שלב אחרון: קבלה (לא מרצון)

מצאנו שגרה. קמים בבוקר, בודקים חדשות. יושבים בארוחת הבוקר ומנהלים פרלמנט על דרכים לחזור לארץ. ממשיכים ללובי, יושבים גם שם ומנהלים עוד פרלמנט, אולי משהו השתנה מהשיחה שהייתה לפני 10 דקות.

מדי פעם חברה אומרת לי בואי נצא מהמלון, נראה עיר. אנחנו רואים אותה ולא רואים אותה. בו זמנית.
במקביל, טלפונים מהארץ: "מה קורה?", "שמעת שפותחים את השמים?", "אולי תנסי דרך בולגריה?"
‏זה האופי שלנו הישראלים, בטוחים שיודעים הכל ולהוטים לעזור. איזה עם מדהים אנחנו.

כבר לא באמת עונים. מחייכים, אומרים "עוד קצת", ושולחים סלפי מול הנהר.

אנחנו כבר לא תיירים. אנחנו פליטות זמניות עם אסתטיקה של אינסטגרם ותשישות של מילואימניקיות.

אפילוג: לא ביקשנו הרפתקה – אבל קיבלנו

כשטסתי לסקר מלון למשפחות לא תיארתי לעצמי שהחוויה המרכזית שלי תהיה חיפוש אחרי חנות הלבשה תחתונה.
אבל ככה זה. החיים לא שואלים מה ארזת – הם פשוט אורזים אותך מחדש.

ואם מישהו מחפש סיכום קצר של מה למדנו – הנה הוא:

♦ קחו תרופות גם לטיסות קצרות.
♦ תמיד תארזו תחתונים ספייר.
♦ תמיד, אבל תמיד, תחזיקו הומור ביד השנייה. כמו חצ’פורי