לא רק דרך: קילומטרים הפכו לזיכרונות במסע רגלי מיוחד
ה"קמינו פורטוגז", אחד מדרכי הצליינים באירופה, מתחיל בעיר פורטו (או ליסבון), חולף דרך כפרים ועיירות עתיקות, עד שמגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה. לרגל חג סוכות, בו התקיים מנהג העלייה לרגל לירושלים, ליאת לביא, מספרת על העלייה לרגל שלה אל הקתדרלה הידועה בצפון ספרד

לאחר שכבר צעדתי בדרכים ברחבי העולם, בחרתי הפעם ב"קמינו פורטוגז", השייך לרשת המסלולים של ה"קמינו דה סנטיאגו". יצאתי, עם לפטופ על הגב וכאב ישן, למסע סולו שחיבר בין נופים, אנשים וגילויים פנימיים.
60 שניות על ה"קמינו דה סנטיאגו"
ה"קמינו דה סנטיאגו" הוא אחד ממסעות העלייה לרגל המפורסמים בעולם, עם היסטוריה של מעל 1000 שנה ואלפי צועדים מדי שנה.
בתרגום פשוט "קמינו" זו "דרך", אבל זו לא סתם דרך, אלא שביל צליינים אל סנטיאגו דה קומפוסטלה, עיר הבירה של גליסיה והעיר השלישית המקודשת לנצרות - אחרי רומא וירושלים.
הקמינו החל עוד בימי הביניים כמסלול עלייה לרגל של נוצרים אל עבר הקתדרלה המרשימה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, שם, על פי האמונה הנוצרית, קבור סנטיאגו (יעקב בן זבדי) שהיה אחד משליחיו של ישו.
כישראלית ויהודייה, המושג ״עלייה לרגל״ אינו זר לי, הרי אנו חוגגים את שלושת הרגלים. לצד הקמינו האירופאי קיימים מסעות עלייה לרגל נוספים, העלייה לרגל לירושלים היא אחת מהם. קמינו מוכר נוסף הוא העלייה למכה ויש גם פחות מוכרים, כמו זה שביפן.

במשך מאות שנים ההליכה התאפיינה בעיקר בנוצרים. עם הזמן הקמינו קיבל פנים נוספות. אלפי מטיילים מכל העולם צועדים את המסלולים השונים מידי שנה, המטרה של ההליכה היא אישית, רוחנית או דתית, מפגש עם אנשים ונופים מגוונים ושונים.
בשנים האחרונות מספר הצועדים אף הולך וגדל, וב־2023 נרשם שיא של יותר מ־440 אלף איש שקיבלו את תעודת ה"קומפוסטלה", עדות לכך שהמסע הפך לחוויה נרחבת.
על-פי "מוזיאון הצליינים, יש 39 מסלולים ״רשמיים״ מרחבי אירופה שמובילים לסנטיאגו דה קומפוסטלה.
המסלול הפופולרי ביותר הוא "קמינו פרנסז" מצרפת, לצידו תמצאו את ה"פרימיטיבו" שנחשב מאתגר במיוחד ואת מסלול "הקמינו פורטוגז" הפורטוגלי, שצובר פופולריות ככל הנראה בזכות נגישות קלה, גם במסלול עצמו, מזג האוויר הנוח והאפשרות לשלב בין מסלולים.

כתבות נוספות ב-mood:
- בעקבות המורשת היהודית במדינה שתומכת בישראל
- לא רק מינכן: 8 פסטיבלי אוקטוברפסט משגעים ברחבי גרמניה
- גלויה בשלכת: 4 עיירות ציוריות בניו אינגלנד שכדאי להכיר
שילוב של שני מסלולים שהוכיח את עצמו
מסלול "הקמינו פורטוגז", שבחרתי לעשות, יכול להתחיל מפורטו או מליסבון. הוא כולל שני מסלולים עיקריים: החוף (קוסטל) שמתחיל בפורטו והינו חדש יחסית והמרכזי (סנטרל) שהינו קלאסי יותר. מי שבוחר להתחיל מפורטו צועד כ־260 ק"מ לאורך כשבועיים. העונה המומלצת היא אביב או סתיו, אז מזג האוויר נעים יותר ופחות חם או גשום.
אני בחרתי לשלב ביניהם - להתחיל בחוף ולעבור למרכזי. מסלול החוף שקט יותר ופחות מתויר, המרכזי עמוס אך מלא בכפרים ותשתיות טובות ונוחות. הבחירה של השילוב הוכיחה את עצמה, גם מבחינת הנופים וגם מבחינת התחושה שיצרתי לעצמי את הדרך שהיא באמת שלי.
הבוקר הראשון, היה בוקר אפרורי, שהתפתח לגשם זלעפות, רוחות חזקות וברד. לא בדיוק מה שציפיתי לו, אבל זו הייתה נקודת זינוק של מאות קילומטרים של צעידה. זה לא סימן לבאות, אלא תזכורת שמסע יכול להיות מגוון והגוף שעוד לא הבין מה מצפה לו, הלב ידע כמה הדרך הזו מפתיעה וכמה חשוב להיות מוכנים.

כל אחד עושה את הקמינו בדרך שלו
המסלול מתחיל ״באופן רישמי״ בליסבון או בפורטו. הוא מורכב ממקטעים שונים, אותם אפשר לפצל ככל שמתאפשר או רוצים. אין חוקיות, כל אחד עושה את הקמינו בדרכו הוא. בדרך פוגשים את סימון השביל שמסמל את הקמינו: צדפה צהובה על רקע כחול, שמופיע על אבנים, עמודים ושלטים. הוא זה שמכוון את ההולכים לכל אורך הדרך, כשלא רוצים להיות מחוברים למפה ולמרות שיש קליטה.
המסלול נוח יחסית, למעלה מ- 260 ק״מ, של מדרכות, עליות ומורדות, דרכים סלולות, אבנים מסותתות ונופים משתנים, מה שמאתגר את הרגליים לא פחות מהעליות והמורדות.
ערים ועיירות צבעוניים, כפרים קטנים לצד שדות פתוחים, שבילים צרים וסוסים בחצרות, כבשים במרחבים וכלבים שנובחים על העוברים ושבים.
בדרך עוברים בין כרמים ירוקים, כנסיות קטנות, גשרים מימי הביניים ושדות אורז שעדיין מעובדים. כל מקטע מביא הפתעה אחרת ומפגיש בין אנשים שהם חלק בלתי נפרד בקמינו, בעיקר אם יוצאים אליו לבד. כל אחד ואחת יוצאים למסע מסיבה שונה, אותה לרוב לא נהוג לשאול אלא אם האדם בחר לשתף בה.


נקודות העצירה לאורך הקמינו:
לאורך המסלול עשרות נקודות לעצירה, בין אם ערים גדולות, עיירות קסומות ואף מקומות לינה קטנים, כל אלו מעניקות לכל צליין וצליינית את האפשרות לבחור את הקצב שלו.
מקומות לינה רבים ועלויות משתנות בהתאמה. מאלברגות ציבוריות (סוג של הוסטלים לצליינים), הוסטלים פרטיים, פנסיונים מקומיים ועד מלונות. המחירים נעים מאלברגות בסיסיות בעלות של כ־10–15 אירו ללילה ועד חדרים פרטיים שמתחילים בכ־40 אירו ומעלה, בהתאם לרמת הנוחות והפרטיות שמחפשים.
להלן מספר נקודות עצירה ״גדולות״ ומיוחדות שלכולן אפשר להגיע ברכב או בתחבורה ציבורית, אבל הכי מיוחד זה ברגל:
ברסלוס
עיירה גדולה, צבעונית ומוכרת למדי בצפון פורטוגל, שהולידה את האגדה של ״תרנגול ברסלוס״ - הסמל הלאומי של פורטוגל. בימי חמישי מתקיים השוק השבועי הנחשב לאחד הגדולים במדינה. לצד זה, אפשר לטייל בגשר ההיסטורי מעל הנהר ובכנסיות קטנות, ולהרגיש את החיבור למסורת העתיקה.

פונטה דה לימה
נחשבת לעיירה העתיקה ביותר בפורטוגל עם גשר אבן מרשים ואווירה כפרית ייחודית. היא מעניקה תחושה של עצירה ורגיעה, לצד ההיסטוריה, רחובות מרוצפים, מסעדות מקומיות ואם מתמזל המזל, כמו שלי היה, תחגגו פסטיבל באווירה מקומית. מקום מושלם לעצירה ארוכה יותר, לשבת ליד הנהר ולתת לקצב האיטי של העיירה לחלחל פנימה.

טואי
שער הכניסה לספרד מפורטוגל, נקודת המעבר הרשמית מצפון פורטוגל לגליסיה שבספרד. העיירה, השוכנת על גדות נהר המיניו, מעניקה תחושה שונה. ברגע שחוצים את הגשר מרגישים את המעבר לא רק בין מדינות אלא גם בין תרבויות.
לטואי היסטוריה עם יהדות ספרד, לא רק מסיפורים אלא גם בשיטוט בסמטאות העיירה: שלטים על מבנים, מנורה בקתדרלה המרשימה והעתיקה, וממנה נשקפים נופים פתוחים לנהר ולגשרים המחברים את פורטוגל וגליסיה. כאן אני זכיתי ליום של חגיגה מקומית לצד "יום העלטה" המפורסם.

קלדס דה רייס
עיירה קטנה שידועה בזכות מעיינות המים החמים שלה, ההופכים אותה לעצירה מפנקת לצליינים הנהנים מטבילה מרגיעה לרגליים לפני הקילומטרים האחרונים לסנטיאגו.
לצד המעיינות, המקום מציע נהר שקט, מפל קטן חבוי, כנסיות עתיקות ושיטוט ברחובות השקטים עם בתי אבן מסורתיים, עצירה קצרה שמוסיפה חוויה מיוחדת למסע.

המסע שהתחיל בגשם, כך גם הסתיים
ככל שהתקרבתי במעלה רחובות סנטיאגו, הלב פעם בחוזקה, דמעות הציפו אותי כשפסעתי בשדרה המובילה לקתדרלה, הכול הרגיש קל יותר והייתה בי תחושה של גאווה והתרגשות עצומה, הרבה יותר מהצלחה. המסע שהתחיל בגשם, כך גם הסתיים. הגשם לא מנע ממני לעמוד מול הקתדרלה בעיניים דומעות עם דגל ישראל.
בשלב מסוים התיישבתי על הקרקע ודקות ארוכות בהיתי בצליינים שזרמו לרחבה. לאורך כל היום, בטקסיות קבועה: מגיעים, מצטלמים, מתיישבים, אולי קצת בוכים והולכים לקבל את ה"קמפוסטלה" - תעודת הסיום הרישמית, זאת בתנאי שהולכים לפחות 100 ק״מ ברגל או רוכבים 200 ק״מ באופניים.
רבים מסיימים את הקמינו מול הקתדרלה, אך יש שממשיכים גם לפיניסטרה, נקודת ״סוף העולם״, שנחשבת לסיום הסמלי של הדרך. אני לקחתי אוטובוס וצעדתי לעבר נקודת ה-0.

מסע מוצלח לא מסתיים לעולם, הקילומטרים כן
למי שמתכנן לצאת לקמינו, מומלץ להביא מחברת או יומן מסע. הכתיבה עוזרת לעבד ולשמר ולהפוך את הדרך החיצונית למסע פנימי.
המילים שנכתבו ביומן המסע, שזורות בתוך קטעים וידאו ותמונות. אלו שנכתבו בזמן אמת ואלו שהתעכבו לכמה ימים שאחרי. בימים אלו אני עדיין משתפת מהחוויות שתיעדתי ביומן המסע שיצרתי וצעד איתי גם בדרך.
אברהם חליפי כתב ״מסע מוצלח לא מסתיים לעולם, הקילומטרים כן״ ואכן הקילומטרים נגמרו, אבל בעזרת היומן עיבדתי את העוצמות, השיחות, החוויות ויותר מהכול - את הגילויים הפנימיים, שהפכו את הטיול למלאי משמעות וממשיכים לצעוד איתי עד היום.
ליאת לביא, היא יוצרת תוכן, יועצת ומרצה על טיולים עם משמעות ומחברת יומן המסע Wonder Li.




