סקי בשווייץ – זה רק נראה כמו קלישאה

יום ראשון, 17 בינואר 2016, אני יושב בבית קפה הומה אדם בנמל התעופה קלוטן שבציריך. ביד ימין אוחז בכריך שניצל שמטרתו להרגיע את הרעב, ביד שמאל כוס קפה כדי לשמור על הערנות. גם המוח אוחז במשהו - בחוויות מחופשת הסקי שהתרחשה בארבעת הימים האחרונים בעיירה אנגלברג שבמרכז שוויץ.

ראיתי מיליארדי פתיתי שלג נופלים על הקרקע, עשרות בקתות ציוריות, מפעל לייצור גבינות, ערימות של ארוחות שנאכלות על ידי אלפי אנשים, מאות ילדים צוחקים, עשרות הורים מתנשקים, ערפל יורד מהרי האלפים, זוגות מגלשיים שמתנגשים זה בזה ומנפיקים צליל מקהלה מתכתי, עשרות נפילות אל תוך שלג בגובה של לפחות מטר, מערת קרח באורך 150 מטר, בית מלון עשוי קרח, פארק שעשועים בפסגת הר, 300 סוגי שוקולדים ואנשים שונים שמדברים ב-9 שפות שונות.

אני מנסה להתחיל ולסכם את החופשה ומבין שלפני הכל עלי לפצוח בסדרת שאלות נוקבות שצפו מיד אחרי שאיבדתי את בתולי הסקי שלי. איך זה שההורים שלי מעולם לא לקחו אותי לחופשת סקי? איך זה שההורים של בת הזוג שלי מעולם לא לקחו אותה לחופשת סקי? איך זה שכמעט אף אחד מהחברים שלי לא משתייך לאנשי הסקי שמדי פעם צצים בינינו ומספרים על ההתמכרות שלהם? למה חופשות סקי ממותגות כיקרות ובלתי נגישות?

"הטבע ואני - פנים אל מול פנים"

פירוש המילה "סקי" בנורווגית הוא "קרש". על פי ויקיפדיה, תנועת אדם על גבי שלג התחילה כצורך תעבורתי, ותיעוד לשימוש במגלשי-שלג מופיע בציורי מערות הן באסיה והן בסקנדינביה כבר מהאלף השמיני לפני הספירה. לאורך ההיסטוריה - עד למאה ה-18 - גלישה על השלג שימשה בארצות החורף לציד, לגמיאת מרחקים ובהמשך למסעות מלחמה.

בימינו, סקי השלג הוא ספורט אולימפי ותחביב ממכר שצופן בחובו חוויה על חושית. "הטבע ואני - פנים אל מול פנים", מסבירה לי המדריכה המקומית שהוצמדה אלי. "אני לא חושבת על כלום, כל טרדות העולם אינן קיימות", היא ממשיכה, ואני חושב לעצמי: "נשמע ממש כמו לשחק בפלייסטיישן".

האמנם פלייסטיישן? אחרי שאני דוחק מזיכרוני את תיאור חווית הסקי של המדריכה השוויצרית, אני פתוח להכיל חוויה כזאת בעצמי ומבין מיד שגוון כזה של תחושת חיות מעולם לא הכרתי. אם בכל רגע נתון בחיינו אנחנו למעשה תמהיל נקודתי של הרגשות, הרי שגלישת הסקי הראשונה שלי יצרה בתוכי רצף וקומבינציות של הרגשות שהתלכדו לכדי רגע משחרר, עוצמתי וחד פעמי.

ומה לגבי המחשבה באותו רגע חד פעמי של גלישה ב-17- מעלות בגובה 3,500 מטרים על גבי הרי האלפים? היא אינה קיימת. לא חושבים, מרגישים. את הרוח הקרה על האף, את המרחב ואת החופש, את תנאי הטבע שעל אף היותם קשוחים, מאפשרים לנו לקחת חלק במשחק שלהם.

"הר המלאכים"

אנגלברג היא עיירת סקי הממוקמת במרכז שוויץ והיא בהחלט אחת מאותן עיירות קסומות וציוריות שאתם רואים בסרטים. היא יושבת לרגלי הר טיטליס שמהווה חלק מרכס הרי האלפים. בעיירה מתגוררים כמעט 4,000 תושבים ועוד מהמאה ה-19 היא נחשבת לעיירת נופש ומרגוע. השם שלה אנגל-ברג נובע מכינוי הר הטיטליס "הר המלאכים" ועל גבי סמל העיירה ממורכז מלאך בהיר שמזכיר במעט את ישו ואת חלוצה האגדי של נבחרת ארגנטינה גבריאל בטיסטוטה.

בתקופת החורף מגיעים לעיירה צעירים אירופאים שמחפשים פרנסה לפני הלימודים, או בדיוק צריכים לחסוך כסף בין טיול לטיול. מלצרים, ברמנים, מדריכי סקי, טבחים, זבנים, פקידים, נגנים, זמרים, אופים, מתקני אופניים, מפסטרי גבינות, טכנאי חשמל, רוקחי משקאות ומנהלי חשבונות. נוכחותם מתערבבת בנוכחות התיירים, רובם מתוך שוויץ, משבדיה, סין וגרמניה.

המרקם האנושי הזה בא לידי ביטוי, בין היתר, במסיבות הסקי שנערכות בשעות אחר הצהריים כשרוב הגולשים נוטשים לכמה שעות את הגלישה על ההר ורק רוצים להשתכר ולרקוד. המסיבות בהחלט לא רעות, אבל הן לא הדבר שתזכרו במיוחד מטיול באנגלברג - את הקסם ואת תנאי הסקי הנהדרים, בהחלט כן.

חלק מהקסם באנגלברג טמון בעשרות בתי קפה ומסעדות בעיירה ועל פני ההר. חלקן ממוקמות בסמטאות צדדיות בעיירה, חלקן ממש בעלייה להר וחלקן בגובה של 2,000 מטרים מעל פני הים. המאכלים מגוונים: נתחי חזיר, פיצות, גבינות, נקניקים, נקניקיות, ירקות, דגים, עופיונים מסתובבים בגריל, פשטידות, מאפים, שניצל, מרקים ופסטות. השתייה, במקרים רבים, כוללת אלכוהול וגם בכוס תה פשוטה נהוג לבקש תוספת של מנת ברנדי או וויסקי.

במהלך הלילה מתקיימות לא מעט מסיבות באזור. הן מתחילות בסביבות השעה 23:00 ונמשכות עד 3-4 לפנות בוקר. אפילו לא צריך לדעת לאן ללכת, ניתן להסתובב במרכז העיירה הקטנה ולראות את כל המסיבות במו עיניכם.

מה שתמיד יהיה לכם במקום זו אפשרות לקצת רומנטיקה. ניתן להעביר לילה רומנטי בתוך איגלו וגם טבילה לילית בבריכה מחוממת תחת כיפת השמיים. גם נסיעה זוגית על גבי אופנוע שלג יכולה להיות רומנטית עבור הדביקים שביניכם. בפסגת ההר נמצא גם הגשר המכונה "הגשר התלוי הגבוה באירופה" שניצב בגובה 3,041 מטרים לגובה והנוף ממנו מעורר השראה.

The Grand Budapest Hotel

למעשה, שם המלון שבו התארחתי הוא TERACCE, אבל מה אני אגיד לכם, לי הוא הזכיר את המלון המיתולוגי מהסרט של ווס אנדרסון ונהנה מאותו ניחוח קלאסי. המלון ניצב על פני מדרון ההר לכיוון דרום והכניסה אליו מתבצעת באמצעות התהלכות בשתי מנהרות ונסיעה בשתי מעליות. אמנם זה נשמע מסורבל, אך למעשה מדובר בעוד מצג שהוא תולדה מרשימה של תכנון, השקעה, ויוזמה שמאפשרים לנהל חיים באזור כה מושלג.

מהנוף בחדרי ראיתי היישר מול עיניי את הרי האלפים המושלגים, כך שאין מה להוסיף. המים במקלחת תמיד חמים והחדר מחומם במידה הנכונה. בשורה התחתונה, החדר מושלם ולא החסיר דבר. בנוסף, במלון אוכל איכותי שמוגש בחדר אוכל מעוצב קשתות בסגנון שוויצרי ובקומה התחתונה שלו תוכלו למצוא גם סאונה ואמבט אדים.

*הכותב היה אורח חברת "SkiDeal"